רב-פקד קארין ציגלר

"ערכתי ניסויים- ורובי הלייזר בכלל לא פועלים!!!", שאג כרישי,
בישיבה מצומצמת לשלושתנו בחדר הישיבות, "הייתי מעדיף, כמנהל
היחידה העל-טבעית, שתתנו את הדעת על כך!!! משטרת באר שבע לא
תתפקד ככה!!!"
למי הכוונה ב"שלושתנו"? הכוונה אליי, לפקד כרישי ולעמוס, הסגן
שלי.
"אני מקווה שאתם לוקחים את מה שאני מסביר לכם ברצינות!!!", רטן
כרישי, מניח ידיו על מותניו ולרגע נראה לנו כמו הגרסה השזופה
של ילד הבצק מהפרסומת...
"כן, כמובן שברצינות...", חייכתי לעמוס, בזמן שידי לטפה את ידו
מתחת לשולחן. פתאום הוא תפס את ידי בתשוקה עזה ותוך שנייה שתי
הידיים שלנו החלו להתעלס מתחת לשולחן. הסתכלתי על כרישי, שצעק
עלינו, אבל לא ממש הקשבתי לו, פשוט השתדלתי לא להסתכל על עמוס
כדי שלא יתגלה הסוד.
אני חושבת שאמנם התקשיתי באותה תקופה לעבוד לצידו של עמוס בלי
להתנפל עליו בנשיקות ליד כולם, אבל הסוד גם הוסיף מימד מדליק
של סכנה ושל ריגוש, מהפחד שיתפסו אותנו. הסתכלתי שוב על כרישי,
עוצמת ופותחת את עיניי. לשנייה הוא נראה לי כמו שקית המבורגרים
שהדביקו לה שאריות של צמר גפן מתוק, עם כל השיער הלבן הדליל
שלו...
"תגידו, אתם בכלל מקשיבים?!", שאג כרישי, ששם לב שריחפנו.
"כן, כן...", הרצנתי, מתרחקת מעט מעמוס, "אני אקח הכול לתשומת
לבי..."
הוא המהם עוד משהו כעוס והלך משם.
"תגידי...", שאל עמוס, מנשק את צווארי, "את הולכת היום להיפגש
עם הדייט מהאינטרנט...?"
הידיים שלו היו זריזות וזחלו מתחת לחולצה שלי, מלטפות ללא
בושה.
"כן...", צחקתי, "אני הולכת להיפגש איתו, למה?"
"את הולכת לשכב איתו...?", הוא כרסם את תנוך אוזני, "סתם, אני
סקרן..."
חייכתי. זה היה חמוד איך שהוא קינא והעמיד פנים שהוא לא מקנא.
"אני מבטיחה לך", גיחכתי מולו בהתרסה, דוחפת אותו ממני, "שאני
אשכב איתו רק אם הוא יהיה חתיך משגע..."
"זה בסדר...", התריס מולי עמוס בחזרה, "אני רוצה שתספרי לי
הכול על מה שעשה לך החנון מהאינטרנט, כדי שאני אוכל להדגים לך
איך עובד הדגם המשופר!"
"סתם צחקתי", הרגעתי אותו, "אני אנסה להתאפק..."
הוא נישק לי שוב את הצוואר, בהתלהבות.
"עכשיו לך מפה, חמוד שלי", דחפתי אותו שוב, "יש לי הרבה
עבודה"
מספר שניות אחרי שהדלת נסגרה, נאנחתי אנחת רווחה והוצאתי מהתיק
את המחשב הנייד שלי. חיברתי אותו לחשמל ונעלתי את הדלת. עמוס
קצת יותר מדי קנאי לטעמי, רק חסר לי שהוא יראה מה אני כותבת
ולמי.

הודעה חדשה נכנסת, הופיעה שורה על המסך כשהתחברתי
לאיי-סי-קיו.

מה שלומך, מתוקה? מדבר יריב הולצמן
שלומי מצויין!!! מה שלומך, לא התראינו כמעט 20 שנה...
שמעתי שביטלת בסוף את החתונה עם ערן: )
כן... זה נכון..., נאנחתי אנחה וירטואלית
אז מה, יש סיכוי לחרמן זקן...?
נראה, ניפגש ורק אז ננ, כתבתי את ההמשך ומחקתי ושוב כתבתי,
ננסה תנוחות... תגיד, מה אתה עושה בימים אלו?
אפשר לומר שהעיסוק שלי קשור בעזרה לאנושות כולה... חוץ מזה,
עקבתי אחרי הקריירה שלך ומאוד התרשמתי!!!
נפרדתי ממנו בידידות, מעכלת את ההפתעה (לא איתו קבעתי דייט
בסייבר) נכנסת לצ'אט של קהילת סייבר מועדונים...

-שלום, מה שלומך?, כתב לי ליצן 27, הברנש שקבעתי איתו.
-בסדר, תגיד, זה בסדר אם ניפגש ביום אחר? אני עסוקה קצת...
המכבי 56-: כולכם חבורת מזדיניייייםםםםםםם
חתולת מין-:אוף, יש פה רק פסיכים...
קטקטית-:שמישהו יעיף אותו כבר... זבל, לך מפה!!!
המכבי 56-:כולכם חבורת זונותתתתתתתתתתתתתתת
המכבי 56-:כולכם חבורת זונותתתתתתתתתתת
(המכבי 56 הועף מהחדר)
-תשמעי, כתב ליצן 27, הייתי שמח, הצרה היא שאני מבקר בעיר
לזמן קצר בלבד, ככה זה תמיד. אז זו ההזדמנות האחרונה של
שנינו... כדאי לך...
-למה?
-כי אני בחור גמיש שאוהב לשמח את הבחורות שלו...:-)
(המכבי 57 נכנס לחדר)
השרת-:פחחחחחח יצירתי, עלק...
המכבי 57-:כולכם אוכלים בתחת!!!
-תגיד, אולי עדיף שנעבור לחדר אחר...?, שאלתי בתקווה.
-בסבבה!!!, ענה הליצן ועבר איתי חדר...
-תשמע, אז אם אין ברירה ניפגש היום... בוא לבית הקפה שליד
תחנת המשטרה. אני אהיה לבושה בשמלה שחורה עם נקודות אדומות,
יהיה קשה לפספס אותי... אז מה שלומך?
-בסדר, רק שיש לי משהו מוזר על האצבעות של הרגליים... זה
מגרד... אני מצטער להגעיל אותך, אבל זה מטריף את דעתי...
-זה בסדר אני מבינה...
-אז מה שלומך ככה?
-שלומי בסדר... קצת מתרגשת, כי שוקלים למנות אותי למפכ"ל
המשטרה
-את עובדת עליי...
-ממש לא, אם זה יצא אתה כבר תשמע על זה. אז מה, ניפגש בבית
הקפה ב-12 בצהריים?
-כן, אני בחור גבוה, לא תפספסי אותי...
סגרתי את האינטרנט, מתרגשת, ההתרגשות שבי מציפה את חדר הישיבות
האפרורי. אולי אצליח ואעקוף את המועמדים הגברים. ואולי, אולי,
אהיה המפכ"ל החדש...

ולדימיר

היא עברה בין הסיידים, שכיסו את התחנה בריח מעורר בחילה של צבע
טרי. מיישרת את הגרביונים והולכת הליכה זקופה וסמכותית בין
הקירות המתקלפים, שיערה אסוף בסיכת ראש.

הליכתה מהירה כשהגיעה אלינו, נועצת מבט חד בכולנו, במיוחד
בשארקי, סליחה כרישי, שהניח את רגליו השמנות על הדלפק ונשען
אחורה בכסא, מפצח גרעינים.
"נראה לי שהבוסית מבקשת לומר לנו משהו...", המהם כרישי והתיישר
בכסאו.
"כולם לבוא למסדרון!", קראה בקול רם. יעל רצה מהחצר והגיעה
לשם, גם נימני. כולם הקשיבו לה.
"יש משהו ששמרתי מכם בסוד", פתחה בדבריה בהיסוס.
השוטרים נעצו בה מבטים שואלים.
"העניין הוא", המשיכה, "שאני מועמדת לתפקיד מפכ"ל המשטרה... מה
שאומר, שאני שוקלת לעזוב את משטרת באר שבע לטובת הקידום
האפשרי. מי שיחליף אותי בתפקיד המפקדת, יהיה פקד עמוס, אם
אקודם ואחליט ללכת על זה", הצביעה בידה על עמוס, שחייך חיוך
שחצן משהו.
כולם מחאו כפיים, חוץ מנימני שישב כעוס בצד. אחר כך התפזרו
כולם, עמוס יישר את הבלייזר המגונדר שלו והלך לכיוון חדר
הישיבות, מפזם בחיוך מנגינה של נט קינג קול מתחת לאפו הארוך.
"אז אתה הולך להיות הבוס החדש שלי!!!", חסם את דרכו נימני
הנזעם.
עמוס חייך חיוך רחב.
"כן, כנראה שכן, מה אתה אומר על זה..."
"באמת חבל שאין לי קשרים במשטרה כמו שלך ", עקץ אותו נימני,
ממשיך לחסום את דרכו בפרצוף אדום מכעס. כל השאר המשיכו לעבוד
כרגיל, חוץ מהסיידים שלקחו הפסקה מעבודתם, מתבוננים בחיוך
במתרחש.
"שמע, נימני", חייך עמוס חיוך דק, "אני אמנם המנהל העתידי של
התחנה הזו, אבל הייתי רוצה שנפתח דף חדש בינינו... בוא תלחץ
איתי יד...", חייך והושיט אליו יד מושטת.
נימני כמעט ונרגע, מושיט גם את ידו, בחוסר רצון מופגן,
ללחיצה.
הם לחצו ידיים ובאותה שנייה נשמע זמזום מחריש אוזניים ונימני
רעד, מבוהל. נראה שעמוס חישמל את נימני.
"אתה... חתיכת...!!!", התחיל נימני לצרוח, שיערותיו פרועות,
כשפתאום צחקו כולם סביבו.

בקיצור, חזרתי לערוך את האתר המשטרתי כהרגלי, מוסיף קבצים של
תמונות וקול. זה היה יום חם והשעה היתה 10 בבוקר. עמוס ישב על
הספסל, מחייך את חיוכו הממזרי ומעשן סיגריה. לפתע נשמע רעש
אדיר וכולם נרתעו לאחור, גם עמוס. החלון בתחנה התנפץ, מתיז
זגוגיות לכל עבר. בקיר ליד עמוס, שהפיל את הסיגריה בבהלה, נוצר
חור מעלה עשן.
"עמוס, אתה בסדר?!", נבהלה ציגלר. כולם קמו ממקומם והתאספו
סביבו כמו להקת ציפורים.
"מה קרה?!", נבהל דוקטור אריאל קולק, המאבחן המשטרתי, שיצא
מחדרו. אחרי כמה שניות הבין.
"שב, אני אמדוד לך את הדופק!!!", פקד על עמוס, מניח יד אבהית
על מצחו.
"נראה לי שמי שירה השתמש ברובה לייזר", המהם כרישי בעצבנות. כל
העיניים הופנו אליו.
"בנוסף לכך", אמר, סוקר בעיניו את החלון, מביט בין ידיו כבתוך
כוונת דימיונית, "נראה לי שהאיש היורה לחץ על ההדק ממרחק שני
בניינים! הפסיכי הזה נמצא די קרוב, אם תשאל אותי! כדאי לך
ללבוש שכפ"ץ מעכשיו"
"שום שכפ"ץ!", אמר עמוס בנחישות, מתנשף ומיוזע, "אני יודע במי
מדובר, אני אטפל בזה!!!"
כולם התפזרו שוב. המשכתי לערוך את האתר, אבל מחשבה אחת ניקרה
בראשי: למה שמישהו ירצה להרוג את עמוס? ומה הקשר לעובדת קידומו
הצפוי???

"עמוס, שלפתי את התיק האישי שלך", העיר אותי קולה של ציגלר
כשנימנמתי. היא עמדה מצידו הפנימי של הדלפק ועמוס בדיוק מולה,
מקבל מידיה קלסר דקיק.
"אז את תקודמי בקרוב...?", שאל עמוס בתקווה.
"אני לא יודעת...", טופפה עצבנית בעקביה על הרצפה, "יש לי
תחושה רעה בקשר לכל זה..."
עמוס שתק לרגע. הוא נראה מבוהל מעט מהחוויה שעבר, אז לשם שינוי
לא היה לו מה לומר.
"את יודעת", אמר פתאום בחיוך דק, "נראה לי ששיניתי את דעתי
בקשר לשיחה עם דוקטור קולק... אחרי הכול, עברתי הרבה..."
"כל הכבוד", היא שבחה אותו, מניחה יד ידידותית על כתפו, "אני
מאוד מעריכה את זה שחשבת על העניין מחדש..."
נעליו הצבאיות טופפו על הרצפה, כשנכנס למשרדו של דוקטור קולק
וסגר את הדלת אחריו.

עכשיו אני חייב להתוודות על משהו:
סקרנות היא תכונה הכרחית לחובב פיזיקה, אבל לעתים יש לי כבן
אדם סקרנות מגונה ומיותרת... אז כעבור 7 דקות לא יכולתי להתאפק
והקשבתי מאחורי הדלת.
"כן, זה חייב לקרות- ובקרוב!!", שמעתי את קולו העיקש של עמוס
מהדהד בחדר.
הדוקטור נאנח. לשנייה היה נדמה לי ששמעתי אותו מגרד בזקנו.
"תגיד, האם זו דרך להתמודד? האם זו דרכו של אדם שהחיים צמצמו
אותו לכדי הלצה רועמת?"
"החיים צמצמו אותי", נשמע קולו של עמוס מריר כמו סיד שרוף
(טעמתי פעם, אל תשאלו למה) , "החיים צמצמו אותי, אנשים אכזבו
אותי- ואתה יותר מכולם יודע את זה!!!"
התרחקתי מהדלת, כששמעתי את עמוס יוצא משם בכעס. חזרתי למקומי
והמשכתי לערוך את האתר. העפתי בו מבט סקרן וכשהפנה את מבטו
לעברי העמדתי פנים שאני מרוכז במחשב.
"ולאד, רצית לומר לי משהו?", שאל עמוס, מעיף מבט נוקב לעברי.
בגלל הקרחת שלו, שהיתה גלויה עכשיו, ראיתי שהוא היה עצבני לפי
הווריד הפועם במצח.
"לא, כלום, סתם רציתי לשאול איך זה לדעת שאתה עומד להיות הבוס
החדש שלי...", שיקרתי במצח נחושה.
"זה בטח נחמד לחשוב שתנהל פה הכול, אחרי מה שעשית!!!", נשמע
קול מצמרר וסדוק מרחוק. לפתע נכנס לתחנה גבר מסתורי בבגדים
שחורים, שעליהם בלייזר לבן ועניבה לבנה. על הראש שלו בלט
למרחוק כובע שחור ועל פניו היה מונח צעיף שהסתיר אותן. רק
העיניים שלו, שהיו מונחות תחת סכך מרשים של גבות אפורות והטילו
מבט נוקב בכל מי שהביט בהן, ממש כמו החוקר שעינה אותי
בסיביר... הוא נכנס לתחנה בצעדים מדודים, מביט בנו במבטים
חורכים... עמוס התבונן בו והחוויר לאט לאט. כשהסיר את הצעיף,
חושף פנים מקומטות, שחייכו חיוך מעושה וארסי מעט, כבר יכולתי
להישבע שאני חש איך עמוס מצטמרר.
"שלום לרב-פקד ציגלר, השם שלי הוא אהרון שילר, הבעלים של 'שילר
תעשיות בע"מ'", הושיט יד מקומטת וזקנה ללחיצה, מחייך חיוך דק,
"והייתי רוצה להתלונן נגד המינוי הצפוי של הסגן שלך"
אחרי שסיים ללחוץ את ידה של ציגלר ההמומה, פתח תיק מסמכים ושלף
מתוכו קבוצת דפים שהודקו יחדיו.
"כפי שוודאי הבנתם, אני נמצא שני בניינים לידכם, בבניין של
'שילר תעשיות בע"מ'. בתור שכן שלכם, אני די מתעניין במה שקורה
פה", חייך ודפדף ברוב רושם בדפים, "ודי שמחתי לדעת שהאיש הזה",
התיז את צמד המילים בארסיות מחושבת, "המכונה באינטרנט, 'עמוס
69', עומד להיות מפקד משטרת באר -שבע!!!"
הוא שתק לרגע ולפתע הכה בידו מכה אלימה כמעט בדלפק.
"וזה לא יקרה!!!", הרים את קולו, "האיש הזה", הצביע בידו על
עמוס, ששתק והפנה את מבטו במבוכה, "רצח את אחי הקטן!!!"
ציגלר העיפה מבט שואל לעבר עמוס, כאילו שואלת "מאיפה הפסיכי
הזה הקריץ את השטות הזו?", אבל עמוס סרב להחזיר מבט.
"אתה מוכן לפרט?", חייכה אליו חיוך מנומס, "צריך להציג תלונה
רישמית כדי שאתחשב בטענותיך..."
הברנש העביר יד בשיערו המאפיר הארוך, ממשיך לחייך חיוך מלא
כאב, מטופף באצבעותיו על השולחן.
"לא, אני מעדיף שתשאלי את הרוצח בעצמו בינתיים..."
"אם אין לך מה להוסיף, אני מבקשת שתלך מפה", הצביעה בידה לעבר
הכניסה, זוקפת ציפורן מכוסה בלכה אדומה.
הוא חייך חיוך רחב ומוזר, מושך בכתפיו כנכנע- והלך משם.

שעה לאחר מכן ישבנו על הספסל בחצר, שותקים ביחד. ידעתי שיש לי
כמה שאלות לשאול אותו, אבל לא הייתי מסוגל.
"אתה יודע", הוא אמר אחרי שהתגרד באפו הארוך במשך דקה, "הוא
צודק, השילר הזה..."
העפתי לעברו מבט שואל.
"לא, לא רצחתי אותו...", אמר, מחייך בניסיון להסתיר את מבוכתו
כשדיבר, "אבל זה כאילו שהרגתי אותו. אולי... אולי זה יותר
גרוע", אמר בקול רועד.
ראיתי פתאום דמעות זולגות על לחיו, כשהחל למלמל בגרון חנוק,
"אני חרא בנאדם... את מה שעשיתי אני לא יכול למחוק"
"מה? מה כבר עשית?", הנחתי יד מרגיעה על כתפו, "אני בטוח שזה
לא כל כך גרוע"
"זה קרה לפני 10 שנים, לפני שאושפזתי בבית החולים לחולי נפש",
אמר בשקט.
"ישבתי מול המחשב, בפורום האהוב עליי, כשפתאום שמתי לב להודעת
פורום מרגיזה. הבנאדם רק העליב אותי קצת, ירד על הכובע שלי,
אבל הייתי חמום מוח באותו יום. אמרתי לו שמצדי הוא יכול
להתאבד, לחתוך לעצמו את הגרון עם סכין... עכשיו, תאר לעצמך,
כמה שזה נשמע פסיכי,במקרה נפלתי על איש דיכאוני. זה בדיוק מה
שהתפרסם בעיתונים שהוא עשה באותו יום, ממש קיבל את העצה שלי
כלשונה..."
הוא הסתיר את פניו בידיו, אבל יכולתי להבין שהוא בוכה. לא
יכולנו לעשות כלום אחר כך, חוץ מלשתוק עשר דקות ביחד.

זמזום מכני נשמע, כשדלת החנייה נפתחה ברעש. ברק מתכתי הבליח
מרחוק, כשציגלר יצאה מהחנייה, מנופפת לי לשלום.
העברתי את המטאטא על רצפת החניון, יוצר ענני אבק בכל מקום בו
ניקיתי (אני עדיין זקוק לכסף, עד שאקבל העלאה במשכורת).
"אז אתה ולאד?", נשמע קול מהדהד בחניון האפלולי. ברנש מזוקן,
לבוש בחליפה נוצצת וחיוך זדוני, התקרב לעברי. הוא שיחק עם קיסם
בפיו, שהעניק לפניו המזוקנות מראה פרחחי. למרות שמרחוק נראה
כאילו הוא בחור רזה וגם מקרוב נוצרה אשליה כזו, היתה לו כרס
שלא הותירה מקום לטעויות.
"כן", עניתי בזמן שהוא התקרב.
"שמע, עמוס אמר לי שאם אני זקוק לכסף שאבוא אליך, הוא אמר שאתה
מחזיק את המשכורת שלו", אמר וקרב את פניו אליי, מרים את קולו
מעט.
הסתכלתי על פניו של המזוקן ופתאום הבנתי מי הוא. אותו אף ארוך,
אותו גובה, אפילו אותה צלקת מוזרה על האף, אולי סימן מלידה. זה
היה אחיו התאום של עמוס.
"אתה אח של עמוס?", הקול שלי רעד כשנתקל בקירות, מהדהד שוב
ושוב.
"כן, זה אני", הרים את קולו והעביר יד תקיפה על העניבה שלי,
כשהוא מעמיד פנים כמנער פרורים ממנה, "תביא לי 500 שקל
ועכשיו!!!"
"לא, עמוס הזהיר אותי מפניך", אמרתי בקור רוח. הדבר הבא שאני
זוכר הוא את אגרופו הנזעם נשלח לפרצופי.
התעוררתי שכוב על רצפת החניון, כאב עז מפלח את ראשי. בבהלה
איומה חיפשתי בכיסים. הכסף נעלם...

רב-פקד קארין ציגלר

ישבתי בבית הקפה שליד תחנת המשטרה, כשפתאום היה נדמה לי שאני
שומעת רעש מרוחק. הסתכלתי לצדדים בתימהון וציפייה גם יחד, אבל
הוא לא בא.
השעה היתה 12 בצהריים ואני ישבתי בבית הקפה, מחכה בשמלת כתפיות
שחורה, שהבליטה מה שצריך, לדייט שלי.
-נוווו, למה לא הגעת עדיין?, שלחתי לו הודעה באיי.סי .קיו.
(יש לו מחשב ניד)
-מתנצל, חמודה שלי, יש איזה מפגע קטן בכניסה בעיר, אני מיד
מטפל בזה...
-?!??
-אני אסביר לך כשאגיע, השוטרים המעצבנים לא מניחים לי...מה
שלומך, דרך אגב...?
-מאוכזבת... בסוף הפסדתי בתחרות. נתנו את התפקיד לגבר,
כצפוי...
-לא נורא, יש לי תחושה שיום אחד תהיי מפכל"ית מצויינת...
-קוראים לזה מפכ"ל!

שאלתי את עצמי אם מדובר בשוטרים שלי שמעכבים אותו ואחר כך
הצצתי לרחוב. כרישי עבר שם, מהמהם בעליזות, שיערותיו הלבנות
הקלושות מתבדרות ברוח, בידו האחת כוס קפה ובידו השנייה דונאט
אמריקאי כמו בסרטים. אחר כך חזר לתחנה. שיחקתי עם הרגליים מתחת
לשולחן. יש לי רגליים ארוכות ויפות, השמלה הזו די מראה
אותן...
פתאום רעדו הכוסות שלידי בשולחן. כשהבטתי סביבי שמתי לב שכל
בית הקפה רועד. המלצריות סביבי צרחו. לא הבנתי למה.

-נו, אז אתה מגיע...?, כתבתי לו.
-כמו שודאי הבנת, אני מתעכב קצת אבל אגיע תכף. עד שאוכל לבוא
אני מטפל בפריחה המגעילה שהופיעה לי בין אצבעות הרגליים..
איחחח זה מגעיל ומגרד
-תהיה בריא, כתבתי לו והצצתי החוצה, כשפתאום שמתי לב למה הוא
מתעכב. מפלצת ענקית, מעין גודזילה ירוקה, הרעידה את העיר באר
שבע, כשפסעה בכבדות ברחובותיה. נימני וכרישי בדיוק יצאו
מהתחנה, מנהלים שיחת חולין קולנית, כשפתאום נימני טפח בבהלה על
כתפו של כרישי. מבט מבוהל התפשט על פניו השמנות וההמוניות, כמו
גם צל ענקי, כשהתבונן מעלה וראה רגל ירוקה מדיפה ריח רע, שמחצה
את שניהם... באותו רגע נערכה תגרת רחוב בין הכנופיות שצמחו
בזמן האחרון בבאר שבע. בשנייה הראשונה הם עדיין הכו בשרשראות
אחד את פרצופו המדמם של השני וכל מה שזז, אך לשמע הרעש הרימו
פרצופים קרחים ועטויי כרבולת לעבר הצל שהתפשט בעיר. תדהמה
התפשטה על פרצופיהם הקשוחים והם צרחו וברחו.
המפלצת הוסיפה לצעוד, מפילה ברעידותיה חלקים מבניינים. מפל של
אבנים רועשות נחת ברחובות, כשהכול השמיע רעשים של היסדקות
וקריסה. חלק מתחנת המשטרה קרס. ולדימיר, שחזר למחשב בעמדה שלו,
התבונן מבוהל סביבו כשראה שהרחוב מסביבו, איפה שהיה פעם קיר.
המפלצת חשפה שיניים חדות בגודל תא המטען של המכונית שלי, רועמת
בקולה ומתרחקת במעלה הרחוב.
"כרישי, אתה בסדר?!", נבהלתי והתחלתי להסיר ממנו את ערימת
האבנים שכיסתה אותו.
הוא פקח עין ועוד עין, מתעורר בכבדות טיפוסית מעלפונו. אחר כך
עזר לנימני לקום. נראה לי שהם יהיו בסדר גמור, אמרתי בלבי...
רק מחשבה אחת הציקה לי באותו רגע: איפה לעזאזל הדייט שלי? אני
מאוד מקווה שלא נתקל במפלצת והכול בסדר איתו...

המפלצת

המשכתי לזוז במעלה הרחוב, מפיל את תחנת מכבי האש.הערב ירד
ולאור השקיעה, האור על רגליי הירוקות וציפורני השנהב שלי,
התערבב עם הצללים ושיווה לרגליי מראה של ערימת דשא רענן;
כשהתיישבתי על בניין העירייה. קומה מתחת לטוכעס הירוק שלי,
צרחו הפקידים הקטנטנים הללו, שנראים לי כמו נמלים.  עדיין גרד
לי בין אצבעות הרגליים, משהו נורא. זו הסיבה שמחצתי את שני
השוטרים המעצבנים האלה, כי קיוויתי שהגרוד יעבור לי... חבל שלא
יצא לי לפגוש את קארין, אבל בעצם לא נורא, כי בחיים לא הייתי
מצליח להכנס לבית הקפה הקטנטן הזה...