בנצי שומאכר

"אני פורש!!!", חייכתי חיוך רחב וזרקתי את הקלפים שלי באויר,
"מה שלומך, ציגויינר...?"
ציגויינר הזקן מילמל משהו כעוס על הנכדים שלו.
"כי אצלי הכל בסדר, הכל... חוץ מהטחורים!!!", אמרתי בחיוך,
מסדר את הפרח בדש החליפה.
הזקנים סביבי פרצו בצחוק.
"אתמול ישבתי בשירותים וניסיתי לחרבן. פתאום שמעתי רעש גדול
ויצאתי מהשירותים כשאני מחזיק את המכנסיים ביד אחת... ראיתי,
שהדלת פרוצה ונכנס פנימה איש עם גרב על הפנים, פורץ. תפסתי את
הסכין על השולחן, אז המכנסיים נפלו לי וכל הטחורים יצא בחוץ!!!
אז אני מחזיק סכין והבנדיט הזה אומר לי 'סבא, בבקשה, לא!!!' אז
אמרתי 'מה אתה מתחנן?! הידיים רועדות לי ואני לא יודע להשתמש
בסכין!!!', אז הוא עונה 'לא, אני מתכוון שאני מפחד מהטחורים
שלך, זה מופע אימים, מה שהולך שמה!!!' "
שמעתי כיחכוח גרון מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את הקומנדנט
ציגלר, מיידלע קשוחה כזו, מביטה בי בכעס. אוי ויי זמיר...

רב-פקד קארין ציגלר

"אני רואה, שחזרת להמר!!!" אני אומרת בכעס, בזמן שהזקנים
בורחים. אבל לי לא איכפת, הבנצי המטונף הזה שלי עכשיו, למשך
כמה שעות... אני מטיחה את הפנים השמנות שלו בשולחן, אבל לא חזק
מדי, כי אני מסמפטת את הברנש חסר האחריות הזה, רק לא את מה
שהוא עושה למשפחה שלו.
"שאאזוק אותו?", נוהם כרישי השמן, בזמן שאני מכופפת לבנצי את
הידיים מאחורי הגב.
"כן, שימו אותו בניידת!!!", אני אומרת לנימני וכרישי.

רב-סמל שי (נימני) שרשנשבסקי

"תגיד, יש עוד הרבה עד התחנת משטרה...?", אני שומע את קולו
הרועד של הזקן מאחורה. השמש לוהטת, שיא החום, הרכב מוצף באור.
בנצי עומד בזינזאנה, פניו צמודות לצוהר, זיעה ניגרת על פניו
הרחבות.
"לא הרבה", אני עונה. אני די מרחם עליו, אחרי הכל אני לא בנאדם
אכזרי או מנוול או משהו כזה...
הוא עצוב ופתאום הוא פותח את פיו, חושף טור שיניים תותבות
ומפזם שיר גרמני ישן ונוגה...

הו, רוזמרי מיין הרצן
די הייל סניר עלא שמרצן
זנד די זונה שיינט אעופ'
אין פרי מורגן
דאן פרגסאיך פין עלא זורגן

"בנצי הזה!!!", פתאום אומרת בכעס ציגלר, "מאוד אוהב להמר...
הוא כל כך אוהב להמר, יותר משהוא אוהב את המשפחה שלו! עד כדי
כך, שהוא הפסיד את חסכונות המשפחה בקזינו. נכון, בנצי?!"
בנצי שותק.
"אני יודעת במקרה, שהנכד שלך הוא שוטר מכובד!!! היית רוצה
במקרה, שאני ארים אליו טלפון או משהו כזה?!", צועקת ציגלר.
"נדמה לי, שהשם הפרטי שלו הוא אליהו...", היא ממשיכה.

ולדימיר

באותו היום ישבתי בפינה של ציון והקלדתי על המחשב, עורך את אתר
האינטרנט של משטרת באר- שבע. לא, זו לא טעות, היה לי מזל ועמוס
המליץ עליי להחליף את ציון, בזמן שהוא בחופשה. אז עכשיו אני
אחראי על מיחשוב התחנה. זה יום יפה ויש לי חליפה חדשה ועניבה,
אז אני מחייך.
בשעה 9:30 בבוקר ראיתי את פקד עמוס יוצא מהמשרד, מפזם את
"ג'ורג'יה" של ריי צ'רלס המנוח, מסדר את הבלייזר הסגול, שקנה
מנהג המשאית, אחרי שנחשף סיפור הכיסוי שלו, ומוזג לעצמו כוס
מיץ.
"מה המצב, ולאד? נהנה מהמחשב? אני מקווה, שאתה לא תבייש אותי,
אחרי שהמלצתי עליך...", הוא מתלוצץ איתי.
"איזה פקקים מ...", נהם כרישי, כשנכנס ולפתע עצר, מתבונן
בהפתעה בסיידים שעבדו ליד הכניסה, מכסים את כתמי הדם על הקירות
בשכבת צבע.
"איזה פקקים מחורבנים!!!", שאג לבסוף, עוקף את הצבעים, "ואתם
יודעים מי אשם בכל זה?! העובדים התאילנדים המחורבנים האלה!!!
נוהגים בכביש עם הגה ביד אחת ולאפה עם כלב ביד השנייה!!!"
"תכניסו אותו לתא המעצר ללילה, שילמד!!!", התיזה ציגלר, עקבי
נעליה נוקשים על הרצפה. היא דחפה את הזקן ההוא בחליפת הקטיפה,
שפרח היה לו בדש וידיו היו אזוקות מאחורי גבו. אין לי מושג
למה, אבל עמוס הסתכל על הזקן ההוא, בנצי- והחוויר. החוויר כמו
סיד, או שלג בסיביר...

"תגידי", שאל את ציגלר, "את באמת הולכת לעצור את הזקן המסכן
הזה?!"
ציגלר העיפה בו מבט מלא בוז.
"הזקן המסכן הזה!!!", הרימה את קולה, שכולם ישמעו; "גרם למשפחה
שלו להתרושש!!! אני מקווה, שלילה בתא המעצר ילמד אותו לקח!!!"
והיא דחפה את הזקן האומלל קדימה, העקבים שלה מרעישים ברעש פוחת
והולך, כשהיא מתרחקת לתא המעצר.
עמוס נשאר שם המום במשך מספר דקות, מבלי לומר מילה. לבסוף שלף
סיגריה והידק אותה בין שפתיו, שולח עשן לעבר הקירות, שריח צבע
נטף מהם. הצבעים, שסיימו לחייך מהצד ולצפות במתרחש, חזרו
לעבודתם.
פתאום נשמע רעש במכשיר הקשר של עמוס. הוא העביר יד בקרחת שלו
והרים את המכשיר.
"הלו? כן? אני מבין...", מלמל עמוס.
"מה..? קוד 4 קו נטוי... בחייכם!!! אני עובד על אנשים שנים, אל
תנסו לעבוד עליי בחזרה!!!", צעק עמוס.

העפתי בו מבט סקרן.
"ולדימיר, אתה מוכן להתלוות אליי? יש מצב משטרתי במרכז המסחרי
החדש..."
הנהנתי בראשי. אחרי הכול, סיימתי עם האתר המשטרתי והפורנו יחכה
למחר...

"היום אנחנו פותחים שחר ליום חדש!!!", צעק התעשיין העשיר,
מבריח את השחפים, שעפו ליד המרכז הרחק לשמי הסתיו הקרירים,
"המרכז הזה יקדם את באר שבע אל העשור הבא, עשור של קידמה, של
טכנולוגיה!!!"

מילמולים של הסכמה ושריקות בוז חלושות נשמעו מתוך ההמון,
שהתקבץ שם, כעדר חיות שמחכות חמושות בארנקים, רק מחכות לרוקן
אותם בחנויות הבגדים השונות.
התעשיין שלף את המספריים והתקרב לסרט הסגול, מתכונן לחתוך.

"אבל אסור לנו לשכוח, שהקידמה, כשאיננה נעשית בשיקול דעת,
גורמת לאסון. איגוד התעשיינים, שבראשו אני עומד, מתיר את זיהום
הסביבה והרג החיים התת-מימיים!!! מכיוון שכך...", כיחכח
בגרונו, "את פרוייקט הרכבות, שתכננתי לממן, אני מקפיא בזאת
לאלתר!"

"לא כל כך מהר!!!", נשמעה צעקה מההמון. התעשיין השמן הניח יד
מכוסה בשרוול משי על מצחו, בזמן שהביט בתימהון לקהל. עמוס
ואנוכי התקרבנו לדוכן, מציגים תג משטרתי.
"הייתי רוצה לברר האם אתה באמת התעשיין ברנארד ברת'הולם!!!",
הניח עמוס יד חסונה ותקיפה, אך אדיבה; על כתפו.
"ברור שאני התעשיין...", ניסה למחות הברנש עצום המימדים, אך
באותו הרגע יצא מהמכונית המשטרתית כפיל מדויק של האיש, מבט
כעוס על פניו. עמוס תפס בכוח בשיערו של המתחזה, קורע ממנו את
המסכה והפאה... ברנש שמנמן פחות מהתעשיין האמיתי, שכריות רבות
על גופו, צץ מתוך התחפושת. רחש תדהמה התפשט בקהל.

"אלישע!!!", נדהם עמוס, מגרד באפו הארוך כלא מאמין... לבסוף
התעשת. הוא שלף אזיקים מכיסו וסגר אותם על ידיו של המתחזה.
"ולדימיר, תכיר את אלישע, חבר מבית הספר למשחק. אלישע, אין לי
ברירה, אלא לעצור אותך בשם החוק. אתה רשאי להשיג לעצמך עורך
דין, אם ידך אינה משגת ימונה לך עורך מטעם בית המשפט. אתה רשאי
לשמור על זכות השתיקה, כל מה שתגיד- ישמש נגדך בבית המשפט!!!"
הוא אחז באזיקים, ידו השנייה על כתפו של אלישע.
"זה נחמד לראות, שאתה נאמן לחברים שלך!!!", צעק אלישע, כשעמוס
גורר אותו לניידת לעיני הקהל הנדהם, מפיל את הכריות,
"פאשיסט!!!"
ברגע שאלישע אמר את זה, חל שינוי מוזר בפניו של עמוס. הוא
החוויר שוב, מחזיק באלישע כמעט בעדינות, כשהכניס אותו לניידת.

"מי העציר ומה קרה?", תיחקרה אותו ציגלר, כשחזרנו לתחנה.
"אלישע רותם, פעיל בארגון אנרכיסטי, ש'טיפל' בגלגלי המכונית של
התעשיין ברנארד ברת'הולם, כשהוא מתחזה במקומו במרכז המסחרי",
ענה עמוס בקוצר רוח, דוחף אותו לאזור תאי המעצר.

הוא חזר למסדרון. עקבתי אחריו שעה לאחר מכן, כשחזר לאזור תאי
המעצר. אור קלוש האיר אותו, כשצעד שם במלוא קומתו המרשימה,
נעליו הצבאיות רוקעות בשלוליות המים. דמות אפלולית של אדם גוץ
נצטיירה לי בתא, שמולו נעמד.
לא שמעתי מה עמוס אומר, אך ראיתי את שפתיו נעות. האור העמום
האיר את אפו המוארך, כשדיבר. התאמצתי להקשיב מעט יותר.

"וזה לא קל..."
"מה לא קל...?", שמעתי להפתעתי את קולו של בנצי, שישב בתא. לא
הבנתי מה הקשר ביניהם, אבל זה היה מסקרן.
"זה לא קל", נשמע קולו הסדוק של עמוס מלא כאב, "היום עצרתי חבר
טוב שלי, שהתחזה לתעשיין ו..."
"וזו העבודה שלך", קטע אותו בנצי, "אין מה לעשות, הוא חייב
להבין..."
"תן לי להמשיך", נזף בו עמוס, "והוא קרא לי פאשיסט!!!"
"אז...?"
"אז הבעיה היא שאני חושב, שהוא צודק. הוא עשה את כל מה שעשה
למטרה טובה, כדי לשנות את העולם. הוא צודק, כי הוא עדיין רוצה
להשפיע. אני חושב, שככל שאני מתקדם במערכת, כל הרצון שלי למחות
מתמסמס איכשהו"
"מה לעשות? נו, תגיד לי, מה לעשות? זה העולם, לחלק יש כסף
ולחלק רק ארנק... אי-אפשר לשנות את העולם, אני זוכר מאז שהייתי
במחנה. מי שהשלים עם אובדן החירות, שרד. ומי שניסה לרוץ לגדר
כמו ציפור, הפך לברביקיו..."
"תגיד, סבא...", שאל עמוס (כולנו קראנו לבנצי סבא), "זה כל מה
שלמדת מהשואה...? להיות בנזונה מריר? לא יכול להיות שזה כל
העולם..."
הוא שתק ופתאום התחיל לבעוט בקירות כמשוגע, שואג על כל העולם.
"זה לא יכול להיות הכל...", מלמל כשנרגע, עיניו נוצצות מדמעות,
"חייבת להיות איזו שהיא משמעות גואלת, חייבת להיות סיבה
שבשבילה אחיה. אבל הכול דועך עם כל יום שעובר, כל החלומות
שלי..."
"תגיד", שאל בנצי, מרגיע בקולו את עמוס, "אתה עדיין לוקח את
הכדורים שלך?"
לא היה לי שום מושג, שעמוס לוקח כדורים, או איך בנצי יודע על
זה, אבל לא שמעתי מה עמוס אמר לו, כי באותו רגע חלפה משאית
רועשת ליד התחנה. אחרי מספר דקות ניגש עמוס לתא של אלישע ובלי
הרבה מילים הודיע לו, שהוא משוחרר.

רב-פקד קארין ציגלר

"ציפיתי ממכם, שתשדרגו את החוזה אחרי זמן מה...", מלמל שלדון
גרין בכעס כבוש. החבר'ה, שהתלוו אליו במשרד, אנשים רזים
בחליפות, כנראה עורכי הדין שלו, המהמו בהסכמה.
"אתה חייב להבין, שלא הבטחתי לך כלום", עניתי לו בקור רוח.
"זה היה בין השורות...", לחש בכעס כבוש שלדון, "נרמזה האפשרות,
שאקבל בונוס, אם הסידור בינינו ילך יפה..."
"אתה יודע מה?", חייכתי אליו, "אם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה
יכול לקום וללכת"
אחד מהרזים האלו רכן ולחש דבר-מה באוזנו. שלדון הנהן וקם לפתע
מכיסאו, זוקף את קומתו.
"אולי זה מה שאעשה!!!", צעק פתאום, "אני אשקול להעביר את עסקיי
מכאן בהקדם האפשרי!!!"
וכעבור דקה, תעשיין שמן אחד וחבריו הרזים יצאו ממשרדי, כחבורת
עורבים בחליפות.
אחרי מה שקרה, ישבתי במשרדי, מסירה את נעלי העקב שלי ומעשנת
נובלס. סידרתי את הגרביונים על רגליי הארוכות והתרווחתי אחורה
בכיסא.
"היכנסו", פקדתי, כששמעתי נקישה בדלת.
"שלום, קארין", שמעתי את קולו הנבוך של עמוס, נוקט גישה לא
רישמית.
"מה העניין, עמוס. תקצר, בבקשה!!!", פקדתי עליו.
הוא הביט לעברי ומיד הוריד את עיניו, מסמיק. הוא כחכח בגרונו
ויישר את הבלייזר, מעביר יד בחיפזון בקרחת. לשנייה הוא נראה
כמו ילד קטן.

"אני... מתקשה להודות בזה בעצמי, אבל אני טיפוס די אדיש לחיים
רוב הזמן ואני נהיה ציני יותר ויותר ככל שהזמן עובר... ואת...
קארין, אם תרשי לי לקרוא לך קארין, שברת את חומת האדישות שלי,
מאז מה שהיה בינינו. אני לא יודע מה זה, צמא לריגושים או משהו
עמוק יותר, אבל את הפעלת אצלי משהו, שהיה רדום במשך שנים.
והייתי מאוד רוצה להיפגש איתך, שתדעי את זה..."
נעצתי בו מבט מזועזע. כל ההשתפכות הזו ממש לא התאימה לי, בטח
שלא ציפיתי לזה מסטוץ, שקרה פעם...
"את מזועזעת, הא?!", חייך עמוס בהתרגשות, "מה את אומרת?!"
שתקתי ופתאום קמתי והדבקתי לשפתיו נשיקה מהסרטים...

שעה אחרי זה, התנדנדנו מחובקים, פנים מול פנים, על הנדנדה
בחצר. ישבתי עליו, בזמן שהתנדנד, מחזיקה חזק את העורף שלו,
רגליי הארוכות משתלשלות מהצד השני של הנדנדה.
"האמת היא...", אמר במבוכה, "שאני חושב, שאני אוהב אותך..."
נשקתי לו, כשפתאום נפלו מהעץ עלי השלכת, ישר על שנינו. צחקנו.
הרוח נשבה כהרגלה, נושאת בעול, שהטיל עליה הטבע ללא תלונות.
"ואת?", שאל פתאום.
"אתה מאוד משמח אותי כרגע ודי בכך"
"אז את אוהבת אותי או לא...?", שאל בהיסוס, אצבעותיו הארוכות
פורעות את שיערי.
"מה אתה חושב, טמבל?", נשקתי לו שוב, משליכה את הבלייזר שלו על
העלים בחצר.
"ואם הייתי מכוער, היית אוהבת אותי באותה מידה?", שאל במבוכה
של נער, פותח כפתור ועוד כפתור בחולצתי.
"כנראה שכן", חייכתי, כשנשק לצווארי והחל לנשק במורד גופי...
החולצה נחתה גם היא על העלים בחצר. גם החולצה שלו.
"ואם הייתי נפגע בתאונה משונה?", הוא חייך חיוך זדוני, בזמן
שהעברתי את לשוני על הפטמות שלו.
"אל תדבר שטויות", הפסקתי את מעשיי ונזפתי בו, בזמן שהשליך את
החזייה שלי על הערימה בחצר, "אתה מקלקל את האווירה..."
"בסדר, סליחה...", הוא חייך חיוך משועשע, "אז אני מבין, שמין
'על גלגלים' זה לא הקטע שלך"
"אתה רע...", חבטתי בו, צוחקת, "מגעיל ממש..."
כעבור דקה התנדנדנו חבוקים כמקודם, עירומים. כל הבגדים שלנו
נחו על הדשא, מחכים לנו.
"אתה יודע...", אמרתי לו, נצמדת אליו, "זה לא שקבענו בלעדיות
או משהו, אבל רציתי שתדע, שכבר לפני שידעתי מה אתה מרגיש,
קבעתי דייט באינטרנט, אז לא הספקתי לבטל..."
"זה בסדר...", גנח, כשחדר אליי, "גם אני לא ממהר להיות מחוייב
אלייך, אני פשוט נהנה ממה שאני מרגיש אלייך כרגע... חוץ מזה,
אם לא תכעסי, מחר יש לי פגישה עם מלכת סאדו, שמכריחה אותי
לאכול מקערה של כלב..."

עלי השלכת עפו לידנו במחול עליז, מקשטים את ההתרחשות, שבה
נצמדנו בריקוד של חיבוק וגניחה, שוכחים, שהעולם קיים. לילה
טוב.