נלך אנגז'ה על השביל הציורי
נגיד שתהיה לנו שמשיה פרחונית עם קצוות תחרה
וגדילים מעומלנים ויהיו בה חורי הצצה
ונאמר שהם יביטו בנו משתאים ורומזים
בין לגימה ארוכה למנוחה קצרה
והתה כהרגלו, חזק ואציל
כמו אצל האנגלים של תחילת המאה
ונגיד שנעולות בתוך הקרינולינות -
תשבנה נשותיך הממתיקות
סודותיהן זו לזו במרירות התה
ולבן עד לקצות בהונותינו
וכך נעלם ונובל מעצמנו
לדינג-דונג של שעת התה
ומחשבותינו הדבוקות בהתעלסויות
רבות-פנים ותהפוכות הערגות
אל השביל שבין הערוגות שכבר הרוגות ממשקל תשוקתנו

ובסוף השביל נאנח שרק התה כהרגלו עדיין מריר, שצריך
עזרים מלאכותיים סכריניים עד כדי קיטש
כדי שאפשר יהיה לשרוד.
ובסוף השביל יעמוד השומר של שבילי האהבה
ולא יתן לך לעבור.



פורסם ב"הליקון - שירה חדשה"