היא הייתה תמימה.  
כה תמימה עד כי ליבה לא נשבר ולו פעם אחת. כה תמימה הייתה, עד
כי ליבה הלך שבי אחר כל בחור עם מילים יפות. כה תמימה עד כי
נסחפה בהבטחותיהם שלא קוימו. כה תמימה עד כי האמינה, כי אין זו
אשמתה שהבחור עזב, אין זו אפילו אשמתו. כוונותיו היו טהורות אך
הוא נאלץ ללכת... כפי שנאמר לה עשרות פעמים: "מכורח הנסיבות...
את מבינה?" והיא הבינה. תמיד הבינה ותמיד קיבלה.
אף הקורבן הגדול ביותר שיכלה לתת, אהבתה הטהורה והתמימה, אף
קורבן זה נוצל והוקרב על מזבח המיניות. הכל על מנת לרצות את
אהבתה החדשה. יחסי סאדו-מאזו, אונס מפוברק, אף אונס אמיתי.  אך
היא לא התלוננה... למה הרי? הבחור התנצל עשרות פעמים לאחר
שמיררה בבכי ואמר כי זה "לא נשלט... ככה זה גברים... את
מבינה?" והיא הבינה. תמיד הבינה ותמיד קיבלה.

תמיד הייתה לבד, ללא שכנים, רק חברים טובים. ממש טובים. אבל
ללא שכנים, בבית קרקע שמשקיף לרצפה, עם חלון שמשקיף לשמיים. רק
חברים טובים היו לה...

הוריה מאז ומתמיד חששו פן יבוא בחור אלמוני וייקח את בתוליה
הנערצים, אך לא ידעו שזה מכבר ניתנו אותם בתולים, לאחד מאותם
עשרות גברים שאהבה, בהם בטחה. על כן, ניסו להפוך אותה לקרה
ואדישה. לצינית, סרקסטית. ניסו להקפיא את ליבה על מנת שיישבר.
שיישבר ולא יחלים. "זה רק לטובתך..." אמרו, "את מבינה?" והיא
הבינה. תמיד הבינה ותמיד קיבלה את אלה שניסו לעזור לה. כי הרי,
מי ירצה להרע לבחורה כה תמימה.

תמיד המשיכה להאמין.
תמיד התאהבה במבט ראשון.
תמיד המשיכה לבטוח באנשים לאחר שאלה איכזבו אותה פעם אחר פעם,
שכן, אין זו אשמתם. אין הם מתכוונים להרע לה ואין הם פוגעים
בה. היא אוהבת אותם, והם אוהבים אותה... אלו רק הנסיבות
שמכתיבות מקרים, אין אנו יכולים לבחור במי לפגוע...

"את לא מקשיבה", צעקו עליה בפעם המאה. או אולי הייתה זו האלף,
היא הפסיקה לספור מזמן.  ממררת בבכי כאשר צועקים כמו ילדה
קטנה. "מתי תתבגרי כבר?" המשיכו לצעוק ללא כל יסורי מצפון למול
אותה ילדה קטנה המתייפחת. "את לא ילדה כבר", צעקו, בעוד היא
רצה לשירותים, מביטה במראה ומנגבת את האף בן השמונה עשרה שנים
שלה... שמונה עשרה וחצי ליתר דיוק, עוד מעט יומולדת. "אני עושה
את זה לטובתך בלבד!" צעקאמר בפעם האלף, או אולי המיליון, גם את
זה הפסיקה לספור, אולי מחשש שתאבד את הריכוז. נמאס לה לבכות
כבר, על כל דבר בכתה. ילדה בת שמונה עשרה שבוכה כמו ילדה בת
שמונה.  

"תפסיק ללכת אחרי הרגשות שלך כל הזמן, תתבגר!"
ואת זה אומר אחד שהתגרש פעמיים, לא בא לבר מצווה של הבן שלו,
לא בירך עליו "ברוך שפטרנו", לא מעורה בחיים של הילדים שלו...

"תקבע לעצמך יעדים ברורים ותתבגר כבר!"
ואת זה אומר אחד שלא הגיע לשום מטרה שהציב לעצמו. עזב עשרה
מקומות עבודה, לומד לאותו תואר כבר חמש עשרה שנה, מנסה להתקדם
בפוליטיקה אבל הולך על שרף, כשכל מה שנשאר לו בידיים זה סירחון
וזוהמה.
"תעמוד מאחורי הדברים שלך, אתה לא יכול להישאר ילד כל
החיים..."
ואת זה אומר אחד שהתגרש פעמיים, אחד שמסתובב עם כיפה ויוצא
לרקוד סלסה בערבי שישי, הבטיח להפסיק לעסוק בפוליטיקה, מבטיח
זאת אומרת, כבר שש שנים מבטיח. את זה אומר אחד שמתכנן ללמוד
כמו שצריך. זאת אומרת להשקיע בעבודה כמו שצריך, זאת אומרת
להשקיע בפוליטיקה כמו שצריך... כי ללמוד זה "הכי חשוב..."
"חברים באים והולכים אבל ללמוד זה הכי חשוב!"
את זה אומר אחד שבפעם האחרונה שהוא קרא למישהו חבר הייתה לפני
עשרים וארבע שנים. את זה אומר אחד שהתגרש פעמיים, פעמיים!

"אנשים מפחדים להתאבד מחשש מה יאמרו השכנים"
-סיריל קונולי