שעת לילה מאוחרת. ירח מלא עומד באוויר ומפיץ אור בדולח על
העצים שבחצר.
יאיר מסתכל מהחלון על המרחב הסגול הדומם שמסביבו. אור מנורת
השולחן שלו נראה חיוור כל כך  וכמו מנותק מההוד הרציני הזה של
הטבע שממשיך לפעום גם כשכולם כבר ישנים.
כבר הלילה החמישי ברציפות שיאיר לא נרדם.
בשעות האחרונות ניסה לכתוב כדי להפיג את  הבלבול הזה שיש לו
בגוף.
מרגיש רצוץ ומעורפל אך השינה  ממנו והלאה.  והמוח הקדחתני שלו
ממשיך להסתחרר.
אף פעם לפני כן זה לא קרה לו שחמישה ימים ברציפות.
לא נרדם בלילות. ישן בחטף בימים.
אבל הוא מכיר את הלילות הלבנים האלה. לילות של דומיה שנשמע רק
קול תקתוק השעון וזמזומן החדגוני של מחשבותיו.
פרפר לילה אפרורי נחת על שמשת החלון מקופל כנפיים. מחר, עם אור
ראשון הוא כבר  לא יהיה.
יאיר נגע באצבעו בעדינות בכנף הפרפר ואבקה אפורה דקיקה נדבקה
לאצבעו, כמו מחתימה גם אותו בחידלון ובארעיות.
בתנועה מוכנית שלח שוב את ידו אל מדף הספרים. מלטף את הכריכות
המוכרות כל כך ומחפש בפיזור נפש משהו שיתפוס את עינו.
שלף את "אינני שטילר" של מכס פריש. פתח אותו באקראי וקרא:
"הלשון ניתנה לנו כדי להיעשות אילמים. השותק אינו אילם. השותק
אין לו אפילו מושג מי אין הוא." פתח את הספר במקום נוסף: "ועם
כל זאת אהבו זה את זה באמת".
יאיר סגר את הספר בטריקה והשליך אותו ממנו כמו סוודר ישן.
הוא פנה ויצא מהחדר וניגש אל המטבח. מזג לעצמו כוס מים מהברז
ושתה בלי חמדה. המים אינם מרגישים צלולים. שוקעים בגרונו כמו
אוויר או כמו שמן.
חזר אל החדר וסגר את מנורת השולחן הקטנה. נשכב על המיטה על
גבו.
עצם את עיניו בלאות ובהשלמה והמתין לתמונות שיבואו. פתאום נזכר
באבא שלו - עומד במטבח ומכין לו חביתה לפני שיצא לבית ספר.
ידיו הגדולות של אבא מרפרפות על ראשו של יאיר עם ריח הטיגון
והסבון. "בוא יאירי, תשב ותאכל."
ממעיט בדברים. מכונס בעצמו. כרסו הכבדה משתפלת מעל למכנסיו.
כמה התבייש בו תמיד. במיוחד אחרי שפוטר מהמפעל.  
פתאום קפצה לראשו תמונה שראה פעם באלבום המשפחתי -
אבא עוד כשהיה ילד, מישיר מבט חודר אל המצלמה, רזה כזה וקטן.
בידו הוא מחזיק טיסן קטן מעץ שהרכיב בעצמו.
יאיר מתהפך על הצד, מסדר את הכרית, כופף בירכיים אל הבטן.
אולי בכל זאת אקרא משהו?
לא. נשאיר את האור כבוי. ננסה בכל זאת עוד קצת.
פתאום נזכר בסיפור שאימא שלו הייתה קוראת לו כשהיה קטן. מעניין
איפה הספר הזה עכשיו. "הבית שעל ההר". זה סיפור על ילד אחד
שקוראים לו מיקי. היה לו למיקי חבר שקראו לו דוני שהיה אילם
וחרש והם היו הולכים ביחד לכל מקום ופותרים ביחד תעלומות. מיקי
גר בבית קטן בהרים עם דודה שלו ואחותו הקטנה. עם דוני הוא היה
מדבר בשפת סימנים מיוחדת שהם המציאו בעצמם.
זה היה סיפור יפה ומיוחד.  מעניין איפה אימא שלו מצאה את הספר
הזה. הוא אף פעם לא ראה אותו בספריות או בחנויות.
דלית הייתה אומרת עליו תמיד שהוא איש שקרא יותר מדי.
"מי שקורא כל כך הרבה דינו שיסתובב בעולם הזה עם מטען כבד מדי
של רגשות ותמונות." היא הייתה אומרת. אבל היא אמרה את זה
בחיבה.
דלית הייתה עכשיו באמריקה. מעמיסה על עצמה מטען חדש של רגשות
ותמונות. היא עזבה אותו בגלל שהיא אמרה שהוא לעולם לא יתבגר.
"אנשים צריכים ללמוד להמשיך הלאה," היא אמרה לו. "אם אתה רוצה
להמשיך לשחק עם החיים שלך כמו ילד - אתה מוזמן לעשות את זה,
אבל לא איתי."
דלית רצתה ילדים בעצמה. אחרי 3 שנים ביחד היא החליטה שהגיע
הזמן להמשיך הלאה. היא פגשה את דודו שהיה מהנדס מחשבים והוא
לקח אותה איתו לבוסטון על חשבון החברה. דודו היה בחור רציני.
כשדלית עזבה אותו אז אימא של יאיר אמרה לו שהוא לא היה צריך
לתת לבחורה כמוה ללכת.
אבא של יאיר שתק כמו תמיד.
אימא שלו אמרה לו: "סוף סוף מצאת מישהי עם רגליים על הקרקע. אם
היית נותן לה צ'אנס היא הייתה עושה ממך בנאדם."
אבא של יאיר גרר את עצמו לסלון לראות חדשות. בדרך הוא עבר ליד
יאיר והניח רק לרגע אחד את כף ידו על הכתף של יאיר ולחץ לחיצה
אחת קצרה.
כמו מין קוד צופן, חשב יאיר. אבל צופן בלי מילים.
לא הייתה ליאיר שהות להקשיב לצופן הזה.  כאב הפרידה היה חד מדי
ופתאומי מדי. חודשיים אחרי שדלית עזבה את הבית היא סיפרה לו
שהיא פגשה את דודי ושיפסיק לחכות לה.
עכשיו חשב יאיר שאולי בכלל אבא שלו שמח שדלית עזבה. תמיד נדמה
לו שהוא לא כל כך אהב אותה. זה היה קשה לדעת כי אבא שלו תמיד
היה חם ומנומס. אל כולם. אבל יאיר בכל זאת הרגיש את זה.
השותק אינו אילם, חשב יאיר. ועם כל זאת אהבו זה את זה באמת.

יאיר לא יכול היה עוד להישאר ולשכב. הוא היה חייב לקום. הוא
התיישב במיטתו. הוא קם ממנה ולמרות שכבר היה אור בחוץ נתקל
בברכו בשולחן שליד המיטה. הוא הדליק בבהילות את האור. רגע אחד
מצמץ בעיניו והביט בעיוורון לפניו עד ששב ומצא את הספר שהושלך
על הרצפה.
אחר אסף אותו אליו ובפראות מרוכזת החל להפוך את הדפים, מדלג
ממחברת למחברת, סורק בעיניו את העמודים. מחברת שישית, מחברת
שביעית ועד לסופו של החלק הראשון, העמוד הלפני אחרון, לפני
אחרית הדבר. והוא קרא:
"אני עצמי נתקיים בי זכר חירות עצומה: הכל היה תלוי בי. אני
הייתי רשאי להכריע,  אם ארצה לחיות עוד פעם, אבל לחיות עתה
באופן שתבוא מיתה אמיתית."
יאיר סגר את הספר אך מיד שב ופתח אותו, באותו עמוד עצמו. הוא
הפך את הדף לעמוד האחרון וקרא את השורה השלישית מהסוף -
מלאכי, שמור עלי שאעמוד בערותי.  
כך קרא ועמד וסגר את הספר. הוא אימץ את הספר אל ליבו ועמד כך
רגע אחד, חסר זמן, עיניו עצומות והוא מתנדנד קלות מרגל אל רגל.
אחר פקח את עיניו, הניח את הספר בזהירות על שולחן הכתיבה, כיבה
את האור, נכנס אל המיטה, נשכב על צדו ונרדם.