בנצי שומאכר
מועדון "יידישע מאמא", 1965...
"... לפני כמה שבועות אשתי סילקה אותי מהבית. אחרי כמה ימים
מתקשר אליי בעל המועדון, שאני מופיע בו בחיפה, ואומר לי שאני
לא מופיע שם יותר. שאלתי 'למה?', אז הוא אומר לי 'נמאס לי כבר
מבדיחות הטחורים שלך, אין לך משהו אחר חוץ מטחורים
ופרוסטטה...?', אז אמרתי לו, 'אני לא יודע, מאז ששכבתי עם
אחותך- יש לי פריחה מוזרה'... בקיצור, איבדתי את כל רכושי וקצת
אחרי התקשרה אשתי ואמרה לי, שאני יכול לחזור ושאביא מזוודה.
שאלתי, 'אבל בשביל מה המזוודה, הרי אני חסר כל?', אז היא אומרת
לי, 'זה בשביל הטחורים שלך, זה ממש קרקס, מה שהולך שם
למטה...'
"בנצי, תתעורר...", אמר לי ציון, רוכן מעל השולחן בתחנה.
הקצתי מהחלום ההוא, שבו אני מופיע שוב במועדון הישן ההוא...
"תגיד, מה שלומך, סבא...?", חייך ציון והכין לעצמו קפה, אבל לא
קפה אמיתי בפינג'ן, אלא קקמייקה תעשייתי, כמו שהצעירים אוהבים
להכין.
"שלומי בסדר, רק שיש לי גידול בצבע סגול כהה על הביצה. הוא כזה
שמנדריק, שהחלטתי לקרוא לו זרובבל. רוצה לראות תמונות?...",
שאלתי שאלה זדונית.
"איחחחחח סבא זה מגעיל....", העווה ציון את פניו בגועל, כאילו
שתה הרגע חלב חמוץ. לרגע אחד יכולתי להישבע, שהפנים שלו נהיו
ירוקות לגמרי...
"אז מה, סבא, עדיין מספר בדיחות שירותים...?", חייך עמוס,
שעובד בתור סגן במשטרת באר-שבע, חיוך ממזרי. הוא ניער פרורי
עוגה מהבלייזר הסגול שלו, מטנף את הרצפה, שהרגע ולדימיר שטף.
הצעירים של היום, רק אינטרנטע ושטויות יש להם בראש...
ציון
...הוא פשוט מגעיל, הזקן הפולני הזה...
לגמתי מהקפה, גומע כל גרגיר כאילו היה האחרון ושמתי פעמיי
למשרדה של קארין ציגלר, מפקדת התחנה. האמת, למה כאילו היה
האחרון, כשזה באמת הקפה האחרון שלי לזמן מה...?
פתחתי את דלת משרדה. היא נשענה בכסא המשרדי שלה לאחור, רגליה
על השולחן. מהנובלס, שעישנה, הסתלסל עשן, שרקד על שפתיה
האדומות.
"בוס, אפשר לשאול אותך שאלה...?", אזרתי אומץ לומר.
"בטח, אין בעיות...", הקיצה ציגלר מחלומה בהקיץ.
"עוד מעט אני חייב לטוס לחופשת מולדת ורציתי לבקש את
רשותך..."
"מה...?", תמהה בקול רם, "תמיד חשבתי, שאתה צבר... נולדת בארץ
אחרת...?"
"כן", אמרתי, כובש חיוך דק שעלה על פניי, "זו ארץ רחוקה
רחוקה..."
"זה בסדר, אתה מקבל אישור לטוס לשם לכמה זמן שאתה רוצה. אני
מקווה, שתחזור במהרה."
יצאתי משם, משחרר את העניבה ביד תקיפה... יותר לא אצטרך
להסתתר, לפחות לזמן מה. הרגשתי מאוד נמרץ, מאוד שונה מהדמות
החנונית, שעטיתי על עצמי.
בדרך עברתי ליד עמוס, שישב ועישן וחייך כהרגלו חיוך מרגיז.
"אני יודע מה אתה מסתיר!", לחשתי לחישה רועמת על אוזנו,
"ביררתי באינטרנט מי הוא עמוס אמזלג וכשאחזור מהחופשה, כולם
יידעו!!!"
הוא החוויר, אך המשיך לחייך את חיוכו הרגיל.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר...", אמר משועשע, "נראה לי,
שהמקורות שלך התבלבלו. כשתחזור, נדבר על זה. אני מבטיח".
הלכתי הצידה והפעלתי את מכשיר הקשר.
"נוסע אחד לשיגור לחללי,ת שטסה לכוכב 'סקוויק 7', בדחיפות!!!",
פקדתי על איש הצוות בחדר המשגר, שנייה לפני שפורקתי לחלקיקים
למשך דקה אחת, עד שאורכב...
ולדימיר
אני טובל סמרטוט בדלי המים, מוציא אותו ומנקה את הרצפה.
הריבועים, שאני עובר עליהם, נוצצים באור השמש והרצפה מריחה
טוב. לפעמים, כשאני שוטף רצפות, אני חושב על כל הדברים,
שהביאוני עד הלום. אני חושב על האוניברסיטה, שלמדתי בה ארבע
שנים פיזיקה, על המכון שבו חצי שנה עבדתי עם מאיץ חלקיקים, כל
אלו הם קרש קפיצה מצוין ל... שטיפת רצפות... צחוק הגורל, אתה
כותב דוקטורט על היווצרות יקומים ועל חשיבות הצופה ביקומים
מקבילים רק כדי להפוך להיות הצופה מהצד באנשים אחרים, האיש
שמנקה את הבניין, בזמן שהגדולים עושים עבודה חשובה...
ההוא השמן, שארקי, נכנס לתחנה מתנדנד, כאילו זה לקח משהו לא
טוב. אולי חזר לשתות, אני לא יודע.
אחרי שאני מסיים לנקות את התחנה, אני מסתכל בקירות המתקלפים.
צריך לעשות סיוד דחוף לכל המקום הזה, להחליף את הצבע הזה של
חום אדמה, שמעורבב בצהוב קיא.
בינתיים כל השוטרים עזבו את התחנה. הם יחזרו בערב, אני חושב.
"סליחה, בחור...", אני מרגיש מישהו נוגע לי בכתף, "אתה יכול
לענות לנו על כמה שאלות?"
אני מסתובב ורואה מולי שלושה אנשים בחליפות שחורות, עם משקפי
שמש.
"מה השאלות, נראה...", אני עונה בטון ידידותי, נשען על המגב.
"אנחנו עובדי ממשלה, שחוקרים היעלמות של אדם בנסיבות חשודות,
שכנראה הגיע לפה. נמצא בסביבה פה איזה עמוס אמזלג?", שואל
הסמכותי מביניהם.
אני עושה פרצוף טמבל ומחליט לשחק את האידיוט, שזה לא שינוי
גדול מהרגיל.
"לא, לא מכיר. זה שם של רחוב או איש אמיתי...?"
"טוב", האיש עונה ומחייך מתחת לשפמפם, חיוך קטן כזה, בלתי
מורגש, "אם הוא יופיע בסביבה, אשמח אם תודיע לי".
הוא לוחץ לי את היד לחיצה איתנה, מסתובב והולך משם.
אני לא מלשן, אותי חקרו שעות בק.ג.ב ואני צריך סיבה טובה מאוד
כדי להלשין על מישהו. אני לא יודע מאיפה בא עמוס וכמה כסף הוא
חייב, אבל לי הוא עזר ואני רוצה להחזיר לו טובה.
למחרת הגעתי לעבודה כרגיל, שטפתי את הרצפה וכל זה. כשבהיתי
בקיר את הבהייה היומית, כבר היה אחר הצהריים וכולם יצאו
להפסקה. פתחתי את הדלת של חדר הישיבות לכדי סדק צר והבטתי
לכיוון המיסדרון.
עמוס ישב על הספסל, מטופף בנעליים השחורות שלו על הרצפה. הוא
נראה עצבני מהרגיל , כשעישן את הסיגריה היומית, אוחז בה
באצבעות צהובות ספוגות ניקוטין. כשהבטתי לעבר הראש שלו,
הופתעתי מעט. מסתבר, שהוא בא לעבודה גלוח ראש... זה היה די
מוזר, שהוא בחר בתספורת כזו, וגם החיוך על פניו נראה מטורף
מהרגיל... לרגע הסתובב לכיוון הקיר, מכבה את הסיגריה שלו על
הטיח.
"סליחה, בחור, זה משטרת באר-שבע כאן...?", הופיע האיש המסתורי
מאתמול, עם משקפי השמש, כשעמוס הסתובב בגבו אליי.
"כן, במקרה כן...", נהם עמוס בקול צרוד.
"תגיד לי, אתה מכיר איזה אחד, עמוס אמזלג...? אני פשוט מחפש
אותו הרבה זמן..." המהם האיש בעליצות ושיחק עם קיסם בשיניו.
"לצערך הרב, מצאת אותו!!!", צרח עמוס והסתובב לעבר האיש,
כשחיוך מטורף על פניו. הוא בעט באקדח של האיש, שנשלף מאוחר
מדי, ובעט בביטנו. האיש התקפל מכאבים בפינה.
"רררררראררררר!!!", נהם עמוס בחיוך עליז מלא שיניים ותקע חרב,
שהניח בצד בביטנו של הברנש. נתזי דם קישטו את הקירות המתקלפים,
מייצרים תמונה אבסטרקטית רבת יופי. לבסוף קפץ עליו, פוער פה
מלא שיניים חדות, שלא ראיתי קודם, ונושך אותו במשך דקה ארוכה.
כשהרים את ראשו, מחייך חיוך של אדם, שאיבד את הפרוזאק שלו,
שמתי לב לטיפות דם בוהקות על סנטרו ועל אפו הארוך. הוא קפץ
עליו שוב וכירסם בו, פשוט נגס בו ועשה ממנו סעודה נאה.
רצתי לחצר מתנשף בפחד, שומע את הלמות ליבי מתגברות. פתאום
ראיתי את עמוס מולי. אין לי צל של מושג איך הוא הגיע מהכיוון
השני כל כך מהר, אבל זה הפחיד אותי. תפסתי ביד שלי מעדר, שהיה
מונח שם.
"מה אתה עושה עם המעדר, ולאד?", התנשף עמוס, כאילו לא ידע מה
עשה, "תשמע, הם רודפים אחריי, אתה חייב..."
הכיתי בפרצופו עם המעדר, לפני שסיים את המשפט.
הוא נפל ארצה. הבטתי על הפנים שלו, כשישן שם. מלא דם נזל לו
מהאף. התחלתי לברוח משם לתחנה, כי הוא התחיל להתעורר.
"תשמע, אתה לא מבין...", הוא הניח רגל בדלת, בזמן שניסיתי
לסגור אותה בכוח. הנפתי את המעדר עוד פעם והכיתי את הרגל שלו.
הוא צרח. נעלתי את הדלת וברחתי לתוך התחנה.
בזמן שחשתי את רקותיי הולמות, שמעתי גם את עמוס הולם בדלת.
טח!!! טח!!! טח!!!
הוא פרץ את הדלת, מיוזע ומבוהל, אוחז בידו קרש גדול.
נרתעתי בבהלה אחורה, מחזיק בצורה מאיימת את המעדר.
"תשמע!!!", הוא הרים את קולו, מתקרב אליי, "אתה חייב להקשיב
לי- אני..."
באותה שנייה פרצו לתחנה מספר ברנשים בחליפות ומשקפי שמש וקפצו
על עמוס, מכים אותו באגרופיהם. אם נתאר את זה בהילוך איטי,
איזה בחור ג'ינג'י קפץ עליו מאחור באחיזת חנק, "מחבק" את
צווארו ובועט ברגלו. כשנפל, פרצו השאר וקפצו עליו.
"הנה, הוא כנראה במיסדרון, לפי הרעש...", נשמעה נהמה מבחוץ,
כנראה כרישי, בזמן שסוכני המוסד העניקו מהלומות לעמוס. הם פרצו
מהכניסה השנייה, דורכים את אקדחיהם, ציגלר בראשם דוהרת בנעלי
עקב, הקוקו האסוף שלה מתוח כמוה. כרישי התנהל בכבדות לידה,
נוהם משהו לנימני.
זה היה מוזר. הייתי באמצע המסדרון, בין חבורת השוטרים לערימת
סוכני המוסד, שהיכו את עמוס. פתאום קרה הלא ייאמן ועמוס היכה
שני ראשים של סוכני מוסד זה בזה, דחף אצבע לעין של השלישי
והשתחרר מהערימה המיוזעת של הסוכנים. הוא התרומם מהקרקע, נעמד
זקוף, שלף אקדח וירה לעבר השוטרים.
יעל נעמדה שם המומה והעבירה יד עצבנית בשיערה. כרישי השתעל
ומיצמץ. ציגלר החוירה. כשהיה ברור, שעמוס החטיא אותם, הם יצאו
מההלם ושלפו אקדחים. רעש שיחרור הניצרה נשמע...
"תעצרו!!!", מילמל הג'ינג'י שהתעורר, "תסתכלו מאחוריכם!!!"
בזמן שהג'ינג'י קם ממקומו, השוטרים הסתכלו לכיוון הכניסה
השנייה. למרבה תדהמתם, כפיל מדויק של עמוס התנודד שם, חיוך
מטורף על פרצופו המקריח, בידו היה סכין מונף וחולצתו נטפה דם,
מעשה ידי עמוס "שלנו"...
הוא התנודד עוד מעט ונפל, שוכב בשלולית דם בתחנה.
עמוס "שלנו", התקרב לגופה, עיניו מכילות זעם בוער, בוער להפתיע
עבור ליצן כמוהו.
"אתה.. אתה הרגת חבר טוב שלי!!!", קולו הכועס רעד, בזמן שבעט
בכפיל שחירחר על הריצפה, "אתה אכלת אותו!!!"
"מישהו מוכן להסביר לנו מה קורה פה...?", יצאה יעל מההלם.
"כבר שנתיים אנחנו רודפים אחרי עמוס אמזלג, רוצח עם חיבה
לקניבליזם, שברח מהכלא...", הסביר הג'ינג'י בטון סמכותי, "אבל
לא היה לנו שום מושג, שעמוס שלנו..."
"חכו, אני אסביר...", מלמל עמוס, מסדר את הבלייזר הסגול שלו,
נעמד והיישיר אלינו מבט, "זה די הפתיע אותי כשהבוס... הבוס שלי
לשעבר, אני מתכוון, זיכרונו לברכה, אמר שהרוצח הקניבל זהה לי
כמו שתי טיפות מים. זו מקריות משונה, הוא אמר לי. גם לי קוראים
עמוס בשמי הפרטי ושנינו דומים. אחרי תידרוך קצר, נכנסתי לכלא
במקומו במטרה לברר על קשריו עם כנופיית טרור יהודי. הצרה היא
ששאר הסוהרים לא ידעו, שאני רק מתחזה לעמוס ההוא, אף אחד לא
ידע- ועמדו להוציא אותי להורג במקומו... ההוצאה להורג הראשונה
מאז אייכמן, עם כסא חשמלי והכל..."
"ואיך ברחת...?", שאלה ציגלר.
עמוס שתק וחייך ולפתע שלף מכיסו שלט רחוק.
"הפעלתי מכונה, סודית בינתיים, אז אל תגלו, לשליטה במזג האוויר
וברחתי משם... הסופה גרמה להפסקת חשמל וניצלתי את ההזדמנות...
אחר כך שדדתי נהג משאית ולקחתי ממנו את הבלייזר והפאה. בגלל
שברחתי בלי תעודת זהות משלי או דבר דומה, נאלצתי להתקבל לעבודה
בתור עמוס אמזלג. לצערי, היום איבדתי את הפאה, מה שגרם לכם
להתבלבל בינינו"
"ביי, גבר, מצטער על המכות...", חייך הג'ינג'י וטפח על שכמו,
"נתראה מתישהו."
הם בירכו לשלום את עמוס והלכו משם, יוצאים כאיש אחד מהתחנה.
"ציגלר...", אמר פתאום עמוס.
רב- פקד ציגלר הסתובבה לעברו, תמיהה רבה במבטה.
"אני רוצה להגיד, שאני מאוד מתפלא, שבאמת חשבתם, שאני מסוגל
לכאלה מעשים נוראיים. אני במיוחד מתפלא עלייך, ציגלר. חשבתי
,שלמרות שאנו מכירים חודש בערך...", הוא אמר במרירות, "אתם
מכירים אותי טוב יותר..."
"אני לא אשם בזה- ואתם...?", אמר פתאום נימני בכעס, "אתה פה על
תקן הליצן ודי נהנה מזה, אם אני לא טועה. כל פעם שמנסים להתקרב
אליך, אתה מתרחק ומקים חומה של הלצות ובדיחות. אז מעניין מי
אשם פה..."
"תשמע...", אמרתי לו, כשישבנו אחר כך על ספסל בחצר, "אני מרגיש
כמו חרא בנאדם, שחשבתי... אני לא יודע על מה חשבתי..."
הרוח שרקה בחצר, מעיפה עלינו עלי שלכת.
"זה בסדר, ולאד...", ניער עמוס עלים מהבלייזר, "נרגעתי ואני
כבר לא כועס..."
"לא, זה לא בסדר. אני יודע, שאתה בנאדם טוב ועזרת לי המון.
הייתי צריך לדעת, שאתה לא קניבל...", אמרתי במבוכה.
שתקנו במשך דקה.
"דרך אגב, מה קרה בינך לבין ציגלר? שמעתי שמועה, שיש ביניכם
משהו...", חייכתי אליו, כשנעלמה הבושה.
"האמת היא, שאני אוהב אותה", הוא אמר בסוף, "אבל לא נראה לי,
שמשהו רציני יצא מזה..."
"תשמע, עמוס, אני באמת מצטער...", אמרתי שוב.
"זה בסדר...", הוא חייך, "אבל הייתי רוצה, שתעשה עבורי משהו"
"מה?"
"יש לי אח תאום... אני מתכוון לתאום ביולוגי, לא כמו עמוס
אמזלג. האח שלי הוא עבריין כבד ומהמר כבד לא פחות. כל חודש
הוא בא ומבקש ממני כסף וכשאני לא נותן לו, הוא גונב ממני... אז
אני מבקש, שתשמור עבורי על המשכורת שלי..."
ערימת שטרות החליפה ידיים, שנייה לפני שלחצנו ידיים, כחותמים
על הבנה חדשה...
פקד בני (כרישי) סמולרצ'יק
זה היה יום עמוס. כל כך עמוס, שהתפתיתי יותר מפעם לקחת שלוק
מהבקבוק... אבל נגמלתי מהשתייה ואני לא רוצה לחזור לזה, אמרתי
בליבי, בולע את משכך הכאבים ומרים את החולצה.
"איזה קוף...", נהמתי מול המראה, מלטף את הפרווה השחורה, "כמה
שיער מוזר צמח לי על הבטן..."
עוד יום עבר. השמש ירדה והרוח נשבה על הקירות המתקלפים. לילה
טוב. |