פירוט סצינות:
לב בתוך חזה של אדם עומד מלכת. המצלמה מתמקדת בו בערך דקה. הלב
מתחיל לפעום והמצלמה יוצאת מתוך חלל החזה אל מחוץ לגוף האדם.
האדם נמצא במקום נידח כלשהו. ליד חוף ים ביום. רואים את האדם
מתעורר, קם לתחייה. הוא מנער את הראש, קם על הרגליים ומנקה את
עצמו.
הוא מתחיל ללכת, בהתחלה בצליעה ואחר כך בצורה נורמלית.
המצלמה מתרחקת ממנו ופונה לעבר צוק שנמצא מימין.
האדם מחובר למכונת החייאה. הוא נמצא בבית חולים. הזמן לא
משנה.
רופאים וצוות בית חולים מסתובב סביבו, משגיח על המוניטור,
שמצפצף במונוטוניות. שומעים את מחשבותיו של האדם. הוא מתפלל,
שמישהו יבוא וינתק אותו מן המכשיר.
אחות טובה אחת ניגשת אל המכונה, כאשר השטח מתפנה סוף סוף,
ומנתקת את מכשיר ההחייאה.
המכונה משתתקת, הצפצוף הופך לצליל אחיד ונעלם, כאשר המצלמה
מתקרבת לאדם.
שקט טוטאלי משתרר בחדר.
אחרי 5 דקות של צילום החדר וצילום האדם המחייך מאושר, מגיע
רופא ומחבר את המכונה חזרה.
פנים, בית ילדותו של עמית, יום.
אמו של עמית יושבת ובוכה. עמית ניגש אליה ושואל מה קרה ולמה
היא בוכה.
היא מוחה את דמעותיה, פונה אליו ומספרת לו שסבא הלך.
עמית
לאן הוא הלך?
אמא
לשמיים.
עמית
מתי הוא חוזר?
אמא
אף פעם.
עמית
למה?
אמא
כי אלהים קרא לו. הוא קורא לו כבר המון זמן, אבל רק עכשיו סבא
הסכים לבוא.
עמית
מה? ועכשיו הוא לא יבוא יותר?
אמא
לא.
עמית
ואיך הוא הלך לשמיים?
אמא
הוא עף. אלהים נתן לו כנפיים והוא עף לשמיים לשבת
לידו.
עמית
גם אני רוצה כנפיים. אני גם אקבל כנפיים יום אחד?
אמא
אולי, יום אחד, אם תהיה טוב. אם אלהים יקרא לך.
עמית
ואז אני גם אוכל לראות את סבא ולשחק איתו?
אמא
כן.
עמית
אני רוצה כנפיים עכשיו, אני רוצה להגיד לו שלום.
האמא שוב פורצת בבכי, מחבקת את עמית חזק ולוחשת "שאף פעם לא
יהיו לך כנפיים, שרק אף פעם לא יהיו לך כנפיים".
חוץ, אוהל צבאי בשטח לחימה, יום.
עמית וחברו אריק נמצאים בתוך אוהל צבאי, מדברים. בחוץ נשמעים
דיבורים בסלנג צבאי. רעש של חיילים, שמסתובבים בחוץ. צחוקים
מפעם לפעם.
אריק
מה קורה לך, כשאתה מת?
עמית
כלום.
אריק
אתה לא רואה אור לבן? מנהרה? אלהים?
עמית
לא.
אריק
מה? סתם ישן, כאילו?
עמית
כן.
אריק
ואז מתעורר?
עמית
כן
אריק
ו...
עמית
ומה? כלום, אני מת ואז קם לתחייה, כאילו כלום לא קרה. אני מת
וקם ונופל וחוזר. אני מת וחי וזה הסיפור של החיים שלי (צוחק),
של המוות שלי, אה, נו, של מה שזה לא יהיה.
אריק
אני פוחד למות.
עמית
למה?
אריק
כי החיים האלה יפים מדי, כי אני מרגיש וחושב
ואוהב.
עמית
וגם אני ככה, אז למה אני כל כך רוצה למות?
אריק
רוצה למות?
עמית
בשבילי למות זה לחיות.
אריק
מה זאת אומרת?
עמית
להיות כמו כולם, לעוף לשמיים, לפגוש את סבא, לשבת ליד
אלהים.
אריק
אתה מאמין באלהים?
עמית
אין לי ברירה. אתה לא?
אריק
לא.
עמית
אולי בגלל זה אתה כל כך פוחד למות?
אריק
אולי. ואולי אני סתם עדיין רוצה לחיות.
פצצת מרגמה נופלת לתוך האוהל. שניהם מתים. עמית מתעורר אחרי 5
דקות. מסתכל על אריק המת. עמית בוכה, מחבק את אריק ובוכה.
חוץ, קצה צוק, יום.
עמית עומד על קצה צוק, פניו אל המצלמה, מונולוג.
עמית
"מתתי אתמול שוב ושוב קמתי לתחייה. הוא עדיין לא רוצה אותי,
הוא עדיין משאיר אותי כאן, כאילו בכוח. זה היה מובן לי אם
הייתה לי משימה פה, אם הייתה לי שליחות, אבל אין לי. אני סתם
פה. אני מחכה, אני מנסה. הנה... תסתכלו..."
עמית מסובב את ראשו אחורה, מביט לתחתית הצוק, המצלמה מלווה את
מבטו, מראה את הדרך הארוכה למטה.
עמית
"אתם רואים איזה גובה? וזה לא יעזור, מתערב אתכם. אני כבר
התחלתי לעשות את זה בשביל הכיף, כמעט. תסתכלו טוב, זה נורא
מתסכל, שהסוף כל כך ידוע מראש. ביי..."
עמית מסתובב מן המצלמה וקופץ מן הצוק.
פנים, חדרה של פסיכולוגית, יום.
עמית יושב על ספה בחדרה של הפסיכולוגית. ישנן 2 כורסאות
גדולות, ספה ומיטת פסיכולוג אחת. הפסיכולוגית יושבת עם ערימת
דפים על ברכיה. מתבוננת בו.
עמית
"אני מנסה לעוף, אני לא מצליח להוציא את זה מהראש. אני משחזר
שוב ושוב את המשפט של אמא בראש. "
פסיכולוגית
איזה משפט?
עמית
זה, שהיא אומרת לי, שהלוואי ואף פעם לא יהיו לי
כנפיים.
פסיכולוגית
ומה אתה חושב על זה?
עמית
זה עושה לי עצוב. זה עושה לי לבכות. זה עושה לי לעשות
שטויות.
פסיכולוגית
שטויות?
עמית
"צנחתי צניחה חופשית, באמצע הדרך שחררתי את המצנח והמשכתי
לבד."
פסיכולוגית
ומה קרה?
עמית
"מה, קיבינימט, את חושבת, שקרה? התרסקתי כמו שק תפוחי אדמה.
משהו קרה? כלום, אחרי 5 דקות קמתי, ניקיתי את הבגדים והלכתי
הביתה לאכול ארוחת ערב."
פסיכולוגית
היה טעים?
חוץ, צומת כבישים, יום.
התנגשות בין שתי מכוניות. עמית שפוף על ההגה, מדמם מהראש. ברכב
השני בחורה צעירה ויפה שוכבת אחורנית, חסרת הכרה. שתי המכוניות
מרוסקות, חזית המכונית של עמית מרוסקת בכנף הימנית של המכונית
של הבחורה. עשן עולה מן המנועים של שתי המכוניות. עמית מתעורר
ומנסה לפתוח את הדלת. הדלת תקועה והוא יוצא דרך החלון ורץ לרכב
של הבחורה. גם הדלת של המכונית שלה תקועה. הוא מנסה למשוך את
הדלת בחוזקה, תוך שהוא משעין רגל אחת שלו על הדלת האחורית של
המכונית. הפנים שלו מפוייחות והוא מזיע.
עמית
"אל תמותי לי, בבקשה אל תמותי לי. את צעירה מדי, את יפה מדי.
אל תמותי לי, אני מצטער, אני כל כך מצטער. אל תמותי לי, עוד
לא, עוד אל תלכי."
הדלת לא נפתחת, עמית רץ לרכב שלו ושולף את התיק. הוא מוציא
מתוכו טלפון סלולרי ומתקשר לאמבולנס.
עמית
אני צריך אמבולנס, דחוף, תאונת דרכים, דרך השלום. דחוף.
הוא מתיישב ליד המכונית שלה, על הרצפה, מביט לצדדים מבולבל.
רעש של סירנה נשמע ברקע.
פנים, חדר בבית חולים, יום.
חדר בית חולים פשוט. טל (הבחורה מן התאונה) שוכבת על המיטה.
היא חבושה ביד ובראש. מכות יבשות וסימנים אדומים/כחולים על
חלקי גופה השונים. היא לובשת חלוק בית חולים. עמית פותח את דלת
החדר, פרחים בידו. הוא מתיישב לידה בשקט ומרכין את הראש. הוא
מרים אותו. קלוז אפ על הפנים שלו, העיניים שלו דומעות. טל
פוקחת את עיניה ומביטה עליו בשקט, לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה
להתבונן בו. עמית מתחיל לחייך, טל שולחת יד וסוטרת לו. היא
תופסת את היד בכאב.
טל
למה?
עמית
כי אני רוצה למות.
טל
למה?
עמית
כי אני לא יכול.
טל מסתכלת על עמית מבולבלת. לוקחת עוד נשימה ארוכה.
טל
ולמה אני אשמה?
עמית
את לא.
טל נופלת חזרה לתרדמה. עמית לוקח נשימה ארוכה, שוקע בכסא
ומתבונן בה, עדיין דמעות בעיניו.
פנים, סלון דירתם של עמית וטל, יום.
עמית וטל בסלון דירתם, יושבים. עמית מחבק את טל, מלטף את
שיערה.
טל
תתגעגע אליי?
עמית
מתי?
טל
כשאני אמות.
עמית שותק, מביט החוצה דרך החלון של הסלון. שקיעה.
פנים, חדר בבית חולים, יום.
טל במצב הרבה יותר טוב. התחבושות הוסרו ממנה. היא עדיין שוכבת
במיטה. עמית יושב לידה.
טל
אתה עוד פה?
עמית
כן.
טל
למה?
עמית
כי אני דואג לך.
טל
למה?
עמית
כי זאת הייתה אשמתי.
טל
סלחתי, עכשיו אתה יכול ללכת?
עמית
אל תשנאי אותי.
טל
אני לא. למה אתה לא הולך?
עמית
אני רוצה להישאר, לדאוג לך.
טל
"אני לא רוצה שתדאג לי. אני לא רוצה לראות אותך, אתה כמעט הרגת
אותי. אני רוצה שתלך."
עמית
אני לא יכול.
טל
"שמעתי את זה כבר. אמרת לי שאתה לא יכול לעשות משהו. מה זה
היה?"
עמית
למות.
טל
אתה רוצה להסביר את עצמך?
עמית
יום אחד, כן.
טל שוב נרדמת. עמית ממשיך להתבונן בה.
חוץ, מגרש חניה של ביה"ח, לילה.
עמית
את צריכה מישהו שייקח אותך הביתה?
טל
כן. לא אתה.
עמית
יש לי כאן אוטו, תני לי לקחת אותך.
טל
לא, אני אקח מונית.
עמית
אף אחד לא יעצור לך בשעה כזאת. למה יצאת עכשיו בכלל?
טל
מה אכפת לך? עזוב אותי.
עמית
תני לי לקחת אותך הביתה.
טל
למה?
עמית
"כי ככה, כי אני מרגיש אשם, כי אני מרגיש חרא. כי אני מסתכל
עלייך וחושב שהייתי רוצה להסתכל עלייך באיזה בר ולהתחיל איתך
כמו שכל גבר נורמלי מתחיל עם מישהי ולא להכיר אותך מתוך
התרסקות."
טל
אבל ככה זה קרה. תחיה עם זה ועזוב אותי.
טל מתרחקת. עמית מסתובב ונכנס לאוטו, מתניע ויוצא מן החניון.
הוא נוסע 100 מטר ורואה את טל ממוטטת על הרצפה. עמית יוצא
מהאוטו, מרים אותה, מכניס אותה לאוטו ולוקח אותה לבית שלו.
חוץ, מגרש משחקים, יום.
עמית הולך חזרה מביה"ס הביתה. חבר שלו, איתי, הולך לידו. הם
מדברים על שטויות. חבורה של צעירים במגרש המשחקים, שבו הם
עוברים, שמים לב אליהם. אחד מהם, המנהיג של החבורה, פונה
לעמית.
צעיר
היי, דפקט, יצאת מהמוסד סוף סוף, יא דפקט?
עמית ואיתי מתעלמים וממשיכים ללכת.
צעיר
דפקט, אני מדבר אליך, אתה גם חירש חוץ משאר הדפקטים שלך?
עמית ואיתי ממשיכים ללכת. החבורה רודפת אחריהם ומדביקה אותם.
המנהיג דוחף את כתף ימין של עמית מאחורה. עמית מסתובב.
עמית
מה אתה רוצה?
צעיר
שתפחד קצת.
עמית
לשחק אותה מפוחד?
צעיר
לא, לפחד באמת.
עמית
ומה, אם אני לא פוחד באמת?
צעיר
אני תכף אראה לך מה זה לפחד באמת.
הצעיר דופק לעמית אגרוף בפנים, משכיב אותו על הרצפה. איתי
צועק.
איתי
עזוב אותו כבר, דביל.
צעיר
"כדאי לך להיזהר, אם אתה לא רוצה לשכב לידו. תעוף מפה, לפני
שגם אתה חוטף איזה אגרוף."
עמית מביט באיתי, דם נוזל לו מהאף.
עמית
איתי, נראה לי שכדאי שתלך.
איתי
אני לא הולך לשום מקום. אל תבלבל לי
ת'מוח.
עמית (בצעקה)
איתי, אני אומר לך, תעוף מפה עכשיו!
החבורה מסתכלת על איתי. הוא נסער, אבל מסתובב והולך. המנהיג
חוזר להסתכל בעמית, שעדיין על הרצפה.
צעיר
"עכשיו אתה פוחד? מפחיד אותך לדעת שאנחנו הולכים לפרק לך את
הצורה?"
עמית
"לא, אני לא חושב שזה מפחיד אותי. שניה, תן לי לבדוק (מסתכל על
עצמו). לא, זה לא מפחיד אותי, אני בטוח."
אחד מהחבורה בועט בעמית בצלעות. עמית מתחיל לצחוק והחבורה
מתחילה להתעצבן. כולם מתנפלים עליו ביחד, בועטים בו, נותנים לו
אגרופים לראש, לצלעות. עמית שוכב בלי להגיד מילה וסופג את הכל.
המנהיג מפסיק אותם. לוקח לו זמן, החבורה בקושי מסוגלת לעצור,
הם מכוסים בדם, הדם של עמית. המנהיג מתכופף, מצמיד את הראש ללב
של עמית. הוא מרים את הראש בחזרה ומסתכל על שאר החבורה.
צעיר
וואי וואי, אני חושב שהרגנו אותו.
החבורה מסתכלת עליו נדהמת. הוא שוב מוריד את הראש להקשיב ללב
של עמית.
צעיר
בואו נעוף מפה. מהר!
הצעירים מתפזרים לכל הרוחות, משאירים את עמית שוכב על הרצפה,
מת. איתי חוזר למקום בריצה. הוא מתיישב ליד עמית, מחכה. עמית
מתעורר. איתי עוזר לו לקום. עמית נשען עליו וכך הם מתחילים
ללכת.
איתי
"הם הרגו אותך עוד פעם, עמית. הם הרגו אותך עוד פעם. תפסיק לתת
להם, יום אחד אתה לא תקום יותר. תפסיק לתת להם."
עמית
"אני מת כבר מזמן, אל תתרגש איתי. לי זה לא מזיז, גם לך זה לא
צריך להזיז. הם הרגו אותי בפעם הראשונה. מאז אותה פעם זה סתם
כאילו שידור חוזר."
איתי מסתכל על עמית. מחזיר את הראש קדימה, בולע את הדמעות.
פנים, חדר מיטות בבית זר, יום.
טל ובחור בשם אלכס שוכבים על המיטה. טל עם הגב אליו, פניה
פונות לקיר החדר. אלכס מסתובב אליה, מחבק אותה מאחור.
אלכס
הכל בסדר?
טל
לא, הכל לא בסדר.
אלכס
זה הוא עוד פעם? את חושבת עליו?
טל
איך לא? הוא בעלי.
אלכס
"זה בעל? אם הוא היה מתייחס אלייך כמו שצריך, אז לא היית איתי
כאן ועכשיו, נכון?"
טל זזה באי נוחות, מסלקת את הידיים של אלכס ממנה. הפנים שלה
אטומות, לא אומרות דבר.
אלכס
העיקר שטוב לנו ככה ביחד. אנחנו לא פוגעים באף
אחד.
טל
"תסתום את הפה. אתה לא מכיר אותו, אתה לא יודע מה הוא חושב,
איך הוא חושב. הוא האדם הכי מדהים בעולם."
אלכס
אז למה את כאן איתי?
טל
אני באמת לא צריכה להיות כאן איתך.
טל קמה, מתחילה להתלבש, נסערת.
אלכס
אל תעשי את זה. לא ככה, תישארי עוד
קצת.
טל
"יש לי את הבן אדם הכי אוהב מחכה לי בבית. אני רק לא יודעת איך
להתמודד איתו. אני קטנה מדי בשבילו. אני איעלם עוד כמה שנים
ומה יהיה איתו אז? מה יהיה עם כל האהבה שלו הזאת? "
אלכס מסתכל עליה, לא מבין על מה היא מדברת.
טל
"הוא כמעט מושלם, אתה מבין? הוא כמעט מושלם ואני פשוט לא יודעת
איך לאכול את זה."
אלכס
מה החיסרון שלו?
טל
הוא תמיד יהיה שם בשבילי. הוא תמיד
יהיה.
פנים, משרד פסיכולוגית, יום.
עמית יושב מתוסכל על כסא מול הפסיכולוגית.
פסיכולוגית
תרצה לשכב?
עמית
לא תודה, נוח לי ככה.
פסיכולוגית
מתי תפסיק עם השטויות האלו?
עמית
איזה שטויות?
פסיכולוגית
הסיפורים האלה, על זה שאתה לא יכול למות.
עמית בשוק. הוא מסתכל לצדדים, בודק אם היא באמת רצינית. הוא
נרגע קצת ופונה אליה בזעם.
עמית
תגידי, כמה זמן אני מבקר אצלך כבר?
פסיכולוגית
בערך חצי שנה.
עמית
ותגידי, אפילו לא פעם אחת האמנת לי?
פסיכולוגית
את האמת? לא. אתה יודע, יש שיטות אחרות למשוך תשומת לב.
עמית
ואיך השיטה הזאת?
עמית קם מהכסא שלו, צועד לכיוון הכסא של הפסיכולוגית. הוא מושך
אותה מהכסא לכיוון החלון, הוא דוחף את חצי הגוף העליון שלה דרך
החלון, מתנדנד מעל הרחוב מקומה שביעית.
עמית
"איך השיטה הזאת? מושכת יותר תשומת לב? עכשיו את מאמינה לי
יותר? עכשיו את רואה אותי יותר?"
הפסיכולוגית בהיסטריה. היא צורחת ומדי פעם מסתכלת למטה לרחוב.
היא תופסת חזק את בגדיו של עמית.
עמית
"תורי לשאול. איך את מרגישה עכשיו? איך ההרגשה של לדעת שכל
שניה את מסוגלת למות? שאם אני רק עוזב, את הולכת לעולם הבא?"
פסיכולוגית
תחזיר אותי חזרה, עמית. אני מתחננת.
עמית
איך את מרגישה? איך זה מרגיש לך? מה את רואה?
פסיכולוגית
"אני לא יכולה לדבר ככה. תמשוך אותי חזרה, עמית, בבקשה תמשוך
אותי חזרה."
עמית
אני רוצה שתעני לי.
הפסיכולוגית מתחילה לבכות.
פסיכולוגית
אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. תמשוך אותי
חזרה.
עמית
"אני רוצה למות. אבל לא יכול. ואת לא מאמינה לי. את רוצה
דוגמא, את רוצה שאני אדפוק לעצמי כדור בראש, שאני אחתוך את
הורידים, שאני אקפוץ מהחלון. את רוצה דוגמא מדעית, רוצה הוכחה
רצינית. זה מה שאת רוצה?"
פסיכולוגית
אני רוצה שתמשוך אותי חזרה. אני לא רוצה למות.
עמית
"זה כל מה שעובר לך בראש. את לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר
עכשיו, אה?"
עמית תופס את חולצתה של הפסיכולוגית ומושך אותה חזרה פנימה
לתוך החדר. הפסיכולוגית נעמדת על רגליה, מתנשמת, מבולבלת.
מרימה את ראשה ומביטה בעמית.
פסיכולוגית
אתה לא נורמ...
עמית יושב על אדן החלון, הפסיכולוגית רואה אותו ועוצרת את
המשפט באמצע.
פסיכולוגית
"עמית, אל תעשה שטויות עכשיו. אני מאמינה לך. אני לא רוצה
שתעשה שום דבר פזיז."
עמית
"לא, אני לא חושב, שאת מאמינה לי. אני לא חושב, שאת מבינה,
ואני כל כך רוצה, שתביני. שתביני איך זה לחיות, כשאת יודעת,
שאת לא יכולה למות. איך זה להסתכל על כולם מסביב ולראות את
התשוקה שלהם לחיים, לעוד יום אחד. ואז את מסתכלת פנימה ומבינה,
שאת רוצה בדיוק את ההיפך, להשתוקק לגעת במוות, כי זה הדבר
היחידי שלעולם לא יהיה לך."
עמית עוצר, מסתכל למטה. מחזיר את הראש ומסתכל על הפסיכולוגית.
עמית
"את מבינה, זה לא שאני פסיכי, זה פשוט השלכות של מצב פיסי. מצב
פיסי מוחלט. את חושבת שאני אולי הולך לעשות איזו שטות. אני לא
רואה את זה ככה. אני יושב כאן על החלון ומסתכל על הרחוב ועל
האנשים הקטנים שם ואני יודע שאם אני אקפוץ, אני מן הסתם אמות
וזה בכלל לא מזיז לי."
הפסיכולוגית מסתכלת על עמית. צועדת צעד אחד קטן לכיוונו.
פסיכולוגית
אולי כדאי שתרד מהחל...
עמית
"עוד לא, עוד לא תורך לדבר. זה הכסף שלי, הזמן שלי, המונולוג
שלי. את לא תפריעי לי באמצע. לא עכשיו. תביני, אני מתתי כבר,
זה לא חדש לי. אני לא גאה בזה. להיפך, אני מחפש דרכים להתמודד
עם זה, אני מחפש עזרה. חשבתי שאת תוכלי לעזור לי. אבל איך את
יכולה לעשות את זה אם את לא מאמינה לי אפילו."
עמית מסתכל על הפסיכולוגית ואז שוב למטה. הוא מטה את גופו דרך
החלון ונופל.
הפסיכולוגית צורחת בבעתה, רצה לחלון ורואה את עמית מרוח על
הרצפה למטה. עוברים ושבים מתגודדים סביבו.
הפסיכולוגית חוזרת לשולחן העבודה שלה, ידיה רועדות. היא מרימה
את הטלפון ומתקשרת למגן דוד אדום. היא נשענת אחורה בכסאה,
עדיין רועדת, מביטה לתקרה. היא מסתכלת על הדיפלומה שלה, שתלויה
על הקיר ממול. נשמעת דפיקה בדלת. הפסיכולוגית לא עונה. עוד
דפיקה והדלת נפתחת, עמית עומד בדלת.
פנים, חדר מיטות של טל ועמית, יום.
עמית מתעורר לאט, הבגדים שלו הפוכים לגמרי, יש לו הנגאובר
עצום. הוא בקושי פוקח את העיניים. טל יושבת לידו. הוא מציץ בה,
מחייך, היא מחייכת לו חזרה. עמית קולט, שהוא לא זוכר כלום
מאתמול בלילה. החיוך שלו נעלם.
עמית
אלהים אדירים. אוי, בבקשה תגידי שלא הבכתי
אותך.
טל שותקת, מחייכת ומלטפת את שיערו.
עמית
"כל פעם אותו סיפור. את יודעת, כבר לא מעניין אותי איך הגעתי
הביתה, מי הלביש אותי, את מי קיללתי ועם מי הלכתי מכות."
טל
למה אתה שותה כל כך הרבה? למה אתה עושה את זה?
עמית
כי זה הכי קרוב למוות שאני יכול
להגיע.
טל
מה זאת אומרת?
עמית
"הקטע הזה של לא לזכור כלום. מין ערב אחד שנעלם לי מהחיים. זה
הכי קרוב. זה הכי קרוב ללמות שאני יכול לדמיין."
טל מסתכלת על עמית, מנסה להבין.
עמית
"איך להסביר? אני חי כל הזמן. תסתכלי עלייך, על כמה שאת רוצה
לחיות, את יודעת שהוא מחכה לך שם, אותו מלאך מוות. מוסיקה
עצובה, רקוויאם של מוצארט, זה עושה לך אחרת ממה שזה עושה לי.
אני לא יכול לדמיין את זה, אני לא יכול להרגיש את זה. זה לא
עושה לי עצוב, אני סתם יושב וחושב שזה מתוחכם, שזה יפה, אבל זה
לא נוגע לי, זה לא מזיז לי וזה מה שעושה לי עצוב. אני כל כך
רוצה למות ולא יכול ואני רואה את כולם מסביבי, אלה שאת שייכת
אליהם, ואתם כל כך פוחדים ואני כל כך מקנא בכם, באותו רצון
לחיות, לראות עוד זריחה, להכניס לתוככם עוד כחול של שמיים ועוד
ירוק של עצים. ואין לי את זה וזה הורג אותי ואני לא מת."
טל לוקחת נשימה ארוכה.
טל
והשתייה?
עמית
"זה עוזר באותה תחושה של החמצה. באותו פספוס של חיים. אבל אני
לא מתכוון להביך אף אחד כשאני כזה. זה אמור להיות אני ורק אני.
על זה אני מצטער. על זה שאחרים רואים אותי ככה, משייכים אותי
אלייך. "
טל
אני לא מתביישת בך.
עמית
אני יודע, אני מתבייש בי בשבילך.
טל מסתכלת עליו, ממשיכה ללטף את שיערותיו.
טל
קפה?
פנים, חדר פסיכולוגית, יום.
עמית יושב מול הפסיכולוגית, בוהה באוויר, מתקתק עם קצות
אצבעותיו על מסעד הכסא.
פסיכולוגית
מישהו כבר מת לך?
עמית
בכלל או בין הידיים?
הפסיכולוגית נושכת את שפתיה בכאב.
עמית
"את מבינה? זה לא משנה לי. זה יכול להיות החבר הכי טוב וזה
יכול להיות סתם מישהו, שאני לא מכיר. מתו לי בין הידיים, בצבא.
ואני מתתי איתם. אני לא אגואיסט, אבל אני צריך לקום אחר כך
ולראות אותם חרוכים, מפוחמים או סתם שוכבים שקטים."
פסיכולוגית
וחוץ מהצבא?
עמית
כלום. אולי בגלל זה כל כך שנאתי את הצבא. ואולי כל כך
אהבתי.
פסיכולוגית
אהבת?
עמית
"אף פעם לא הייתי כל כך קרוב למוות. הוא היה בכל מקום. אפשר
היה להרגיש חלק ממנו נכנס אליי בכל נשימה שלקחתי, בכל מבט
שהעפתי, בכל ציוץ קטן שנשמע."
פסיכולוגית
ואת זה אהבת?
עמית
זה יותר טוב מלשחק פריסבי בפארק.
פסיכולוגית
קיבלת צל"שים?
עמית
קיבלתי פטור.
פסיכולוגית
ממה?
עמית מגחך, מגרד את הראש. מיישיר עיניים לפסיכולוגית ואומר תוך
אנחה.
עמית
מהמערכת.
פסיכולוגית
מה זאת אומרת?
עמית
"אמרו לי שיש לי בעיות פסיכולוגיות שמשליכות על הסביבה. הם
טענו שאני מזיק מורלית לחבר'ה שסביבי. שכל מי שנמצא סביבי,
סופו למות. אמרו לי שחבר'ה לא רוצים לשרת איתי, לישון איתי
באותו אוהל, לאכול איתי באותו חדר אוכל. אמרו לי שמתכוונים
לשחרר אותי מהשירות. לא בגלל שאני לא בסדר מנטלית או פיסית,
אלא שאני מזיק לחברים שלי מורלית, שאני הורג אותם."
הפסיכולוגית מביטה בעמית מזועזעת. עמית מתחיל לצחוק.
עמית
"את מבינה? אני הורג אותם. אני הורג את כל אלה שהרגתי. אני
נותן הוראות לחיזבאללה להפעיל מטעני צד. אני השטן, אני זה
שהורג. זה לא הצבא, ששולח את הילדים המסכנים למקום שממנו אין
סיכוי לצאת. אני הרשע, לא אף אחד אחר. ההגיון של הצבא אומר
שבגלל שלא נהרגתי סופית, זו חייבת להיות אשמתי."
פסיכולוגית
ואיך אתה מרגיש עם זה?
עמית
"היום, יופי. אז הייתי בשוק. הם מוטטו אותי. ריסקו אותי לרצפה.
אלוהים אדירים, אחרי אף אחד מהמקרים שבהם מתתי, הם לא הציעו לי
עזרה, לא תמיכה, לא הציעו לי מישהו לדבר איתו. בבקו"ם, כשהגעתי
להשתחרר, התחלתי לבכות. נעמדתי מול הטמבל בבוטקה והתחלתי
לבכות. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא אמר לי, שזה לא נורא
ומה קרה לי והלוואי והוא היה יכול להשתחרר לפני גם כן. לא היה
לו מושג. איך צריך להיות לו, בעצם. "
עמית מפסיק לרגע. הפסיכולוגית מתבוננת בו.
עמית
"ניסו למכור לי שאני הרגתי את כולם. שהרגתי את כל אלה שיקרים
לי. כל אלה שהיו חברים שלי. ואני כמעט האמנתי. כמעט נתתי להם
להאכיל אותי את זה. עד היום אני לא סולח לעצמי על התקופה,
שהעברתי על עצמי."
פסיכולוגית
ומה אתה חושב על הצבא היום?
עמית
צבא? שיתמוטט כבר. שיתמוטט כבר הכל.
חוץ, גן עדן, דמדומים.
עמית הולך בגן עדן, המקום מלא בערפילים על הרצפה. עמית פוגש
בסבא שלו, שהולך ונגלה אליו מתוך הערפילים. עמית המום, דמעות
מתחילות לעלות בעיניו. הוא והסבא מתקרבים, עד שמגיעים אחד לשני
ומתחבקים. הם נפרדים מן החיבוק, מביטים אחד בשני.
עמית
התגעגעתי אליך.
סבא
אני יודע, ראיתי.
עמית מתבלבל, מביט בפליאה בסבא.
עמית
מה זאת אומרת?
סבא
"אתה מכיר את כל הדיבורים האלה שאנחנו, המתים, בעצם אף פעם לא
עוזבים אתכם? זה נכון. ראיתי אותך עושה שטויות, מנסה דברים.
ראיתי אותך צוחק ובוכה ובעיקר ראיתי אותך מבולבל. ראיתי אותך
גדל ומת וקם לתחייה וראיתי אותך ואת טל."
עמית מביט הצידה במבוכה. הסבא מחייך.
סבא
אל תדאג, לא הצצתי.
עמית
ומה אני עושה פה עכשיו?
סבא
הוא רצה לדבר איתך.
עמית
מי?
סבא
אתה יודע.
עמית לוקח נשימה ארוכה, מביט לצדדים בחוסר סבלנות.
עמית
לדבר? איתי? למה הוא רוצה לדבר איתי?
סבא
הוא רוצה להסביר דברים.
עמית
הוא לא חייב לי הסברים.
הסבא מחייך.
עמית
למה אתה מחייך?
סבא
אתה שוכח שאני כל הזמן רואה אותך. וגם הוא.
עמית מחייך במבוכה.
סבא
שכנעת אותו, הוא רוצה להסביר. שששש... הוא מגיע.
עמית מסתכל לכיוון רעש הצעדים, מביט בחרדה. ילד קטן יוצא מתוך
הערפילים. עמית מכווץ את עיניו כדי לראות טוב יותר. הילד נראה
כמו עמית, כשהיה קטן. עמית מתבלבל.
עמית
מי אתה?
אלוהים
הייתי בטוח, שתזהה.
עמית
אני מזהה, אבל זה לא יכול להיות.
אלוהים
מה לא יכול להיות?
עמית
שאתה זה אני.
אלוהים
אני זה כל אחד, כשהוא היה ילד.
עמית מסתכל על אלוהים, לא מבין.
אלוהים
אתה לא מבין, נכון?
עמית
לא, אני לא.
אלוהים
אתם כל כך יפים, כשאתם קטנים, כל כך מבינים דברים
בקלות.
עמית מתבונן בו, מנסה עדיין להבין.
אלוהים
"אתם הורסים את עצמכם, ככל שאתם גדלים. אתם נהיים בהמיים,
מאבדים את כל התום והיופי, שנולדתם איתו. אתם הורגים אחד את
השני, רוצחים, לוקחים את החיים, שאני עמלתי כל כך קשה להעניק
לכל אחד ואחד מכם."
עמית
אז למה אתה לא...
אלוהים
"לא עוזר לכם לאהוב אחד את השני? כי אני לא יכול. אני יודע
שכולם חושבים שאני כן יכול, אבל כל מה שאני מסוגל זה להעניק
לכם את החיים. נתתי לכם הנחיות כלליות, ניסיתי ללמד אתכם קצת,
אבל מעבר לזה אני לא מסוגל. תתפלא לדעת כמה שאתם חזקים, כשאתם
רוצים."
עמית
אז זאת לא...
אלוהים
"לא, זאת לא אשמתי. אני יודע, שנחמד לכם וקל לכם להאשים אותי,
אבל זה באמת לא אני. אני רק רואה אתכם מתנהגים כמו שאתם
מתנהגים ונשבר לי הלב. נשבר לי הלב ועצוב לי ואני בוכה. ואתם?
אתם בורחים מהדמעות שלי, במקום לתת להן לשטוף את כל הלכלוך
מעליכם."
עמית
ואיך זה...
אלוהים
מתקשר אליך?
עמית
"כן, למה אני? מה אתה רוצה ממני? למה אתה לא נותן לי למות כמו
כולם."
אלוהים
אני מנסה לבדוק משהו.
עמית
"אתה יכול לספר לי מה זה? אתה יכול לשתף אותי? שפן הניסיונות
שלך."
אלוהים
אני מנסה לבדוק אם ההמצאה שלי עובדת.
עמית
איזו המצאה?
אלוהים
מוות.
עמית מסתכל על אלוהים, מנסה להבין.
אלוהים
תבין, בני אדם לא תמיד מתו. הם חיו וחיו, כמעט לא
הזדקנו.
אלוהים נאנח.
אלוהים
"הלוואי והיית יכול לראות את זה. זה היה כל כך יפה. כולם
הסתדרו ואהבו וחיו והעריכו את הזריחה ואת השקיעה ואת הירוק
והכחול ואת הקשתות שנוצרו כשבכיתי מרוב אושר."
עמית
ואז?
אלוהים
"אני לא יודע בדיוק מה קרה, אבל יום אחד שמתי לב, שדברים לא
בדיוק הולכים כרגיל. "
עמית מנסה להתערב, אלוהים משתיק אותו.
אלוהים
"אני יודע, אני יודע, אני אלוהים, אני צריך לשים לב לכל דבר,
אבל זה לא ככה, אתה יודע. יש עוד דברים שאני צריך לעשות. עוד
דברים שאני צריך לשים לב אליהם. אתם לא מרכז היקום, אתה יודע.
יש לי עוד יצירות בכל מיני מקומות וגם אליהם אני צריך לשים לב.
גם להם אני צריך להתייחס, לדאוג. אבל עזוב את זה, זה לא צריך
לעניין אותך. אתה רוצה לדעת למה אתה, נכון?"
עמית מהנהן.
אלוהים
"תראה, אתה צריך להבין, שאני לא אוהב את ההמצאה הזאת שלי, את
המוות הזה. הוא מלחיץ אותי קצת. אבל הייתי חייב, לא יכולתי
לחשוב על דרך אחרת לגרום לכם להעריך יותר את החיים, את כל
היופי שבהם. הסתכלתי עליכם נלחמים וזה דיכא אותי נורא. הייתי
חייב לעשות משהו. וככה קרה שקיצרתי את החיים שלכם. בהתחלה
לאלפיים שנה, כשזה לא עזר- לאלף, וככה המשכתם לדכא אותי עוד
ועוד. היום בן אדם ממוצע חי במשך שבעים, אולי שמונים שנה, ואתם
עדיין לא מבינים, עדיין לא קולטים. מנסים במעבדות שלכם למצוא
איזו תרופה חדשה, איזה תכשיר פלא שיחזיק אתכם נושמים עוד
שנתיים, עוד שלוש, ולא מבינים שאתם רק בעצם צריכים להתחיל
להעריך, לא אותי, לא מה שעשיתי, אלא אתכם, את היופי שבכם ואת
היופי שמסביבכם. "
עמית ממשיך להתבונן באלוהים, מקשיב לכל מילה.
אלוהים
"אני כבר לא יודע מה לעשות. כבר כמעט שהתייאשתי, עד שהחלטתי
שהגיע הזמן לבדוק אם באמת המוות הזה עוזר. אם הוא עושה לכם
משהו. וכשהגעתי למסקנה הזאת, הסתכלתי עליכם ובדיוק ראיתי אותך,
בדיוק נולדת. החלטתי, שאסור לי להתלבט יותר מדי. בחרתי בך.
מצטער אם זה הרבה יותר פשוט ממה שחשבת, אם זה לא עטור תהילה
והילה של זוהר. אתה פשוט הראשון שראיתי."
עמית
אבל איך זה עוזר לך להבין אם זה עובד או
לא.
אלוהים
"היו לי שתי אופציות. הראשונה הייתה להרוג מישהו אחרי יום, אבל
זה לא היה עוזר לי לקבל מי יודע מה הרבה אינפורמציה. השניה
הייתה להשאיר מישהו לחיות לנצח. לתת לו למות כל פעם ולהקים
אותו לתחייה מיד אחרי. לראות מה הוא מרגיש, אם הוא רוצה למות,
אם הוא מעריך הרבה פחות את החיים מאלה שסביבו. "
עמית
ו...
אלוהים
"ואני רואה שכן. אבל אני לא בטוח. זה הרבה פחות מדי זמן. אני
צריך עוד כמה שנים כדי להגיע למסקנה מוחלטת."
עמית
ואז?
אלוהים
"ואז אני אקח אותך לכאן, כדי שתוכל להיות עם כל מי שתמיד רצית
וברח לך בין הידיים."
עמית
אז מתי?
אלוהים
עוד מאה, אולי מאתיים שנים.
עמית מזדעזע. לא יודע מה לעשות.
עמית
"אבל אתה לא יכול... כלומר, אני לא מסוגל, אני לא יכול, אני לא
יכול להישאר שם, כשכולם כבר כאן. אני מתגעגע, הלב שלי יוצא
אליהם, אל סבא, אל טל, אל אבא ואמא. הם חסרים לי שם, זה לא
שהחיים האלה לא יפים ואני לא מעריך אותם. זה לא זה, איבדת אותי
באמצע הניסוי שלך ואתה אפילו לא שם לב. זה לא נסוב יותר סביבי
או סביב הטבע שלידי, זה הם. זה כל הזמן היה הם, אני חושב. אני
מתגעגע וזה עושה לי עצוב ואתה עיוור מכדי לראות."
אלוהים מתעצבן ככל שעמית מדבר, עד שהוא מרים את ידו לבסוף
ושולח ברק חזק לכיוונו של עמית. טל בדיוק פותחת את התריסים
בחדר השינה שלה ושל עמית. הוא מכווץ את עיניו כנגד האור החזק,
שנכנס פתאום.
טל
קמת? ישנוני אחד.
פנים, חדר מערכת עיתון, יום.
עמית יושב מול עורך בעיתון יומי גדול. העורך מביט בקורות
החיים, שעמית נתן לו. קורות החיים קצרות והוא מסיים לקרוא אותן
תוך פחות מדקה. העורך מרים את הראש, מביט בעמית.
עורך
נו, מה אתה בדיוק רוצה?
עמית
אני רוצה לכתוב טור יומי, טור שבועי, דו-שבועי,
משהו.
עורך
"ולמה שאני אתן לך לעשות את זה דווקא בעיתון שלנו? כלומר, אין
לך ניסיון בעניין הזה. קורות החיים, שנתת לי, לחלוטין לא
קשורים לתחום הזה של תקשורת."
עמית
לא קשורים לשום דבר.
עורך
סליחה?
עמית
כלום.
עמית מחכה קצת, מביט בעורך ולוקח נשימה ארוכה.
עמית
"תראה, אני יודע שעל פניו עושה רושם כאילו אני האדם האחרון,
שתרצה לקחת לתפקיד. אני גם יודע שכדי לקבל טור בעיתון צריך
לעבור דרך די ארוכה. אבל תבין, יש לי משהו, שאין לאף אחד
אחר."
העורך מקשיב ביתר חדות.
עורך
ומה זה הדבר הזה?
עמית
יש לי זווית ראייה שונה לחלוטין על החיים.
עורך
מתוך מה היא נובעת?
עמית
"זה יישמע יותר מדי פנטסטי אם אני אספר לך על זה עכשיו. אני רק
מבקש שתאמין לי. אני לא מבקש שתשריין לי מקום כאן במערכת או
שתבטיח לי שתקשיב לי. אני רק מבקש שתקרא כמה דברים שכתבתי, כמה
רעיונות שאני עתיד לכתוב עליהם. "
עורך
אתה יודע שאני קצת עסוק כאן ב...
עמית
"אני יודע. באמת שאני יודע. כמה זמן ייקח לך לקרוא איזה כמה
דברים קטנים שכתבתי?"
העורך נאנח.
עורך
טוב, תביא לי את הדברים בהזדמנות. | 