העיניים והידיים, הספר והחלון,
הרזים של התהום.
מה שרואים בחלון,
וקוראים בספר הוא נכון.
והלב שר שירים ושולח מסרים לאדונו שנכנע.
ומשהו בתהום מתעורר וקם לתחייה.
לא ללכת בעקבות עינינו ולבנו,
מה שאנו כל כך משתוקקים לעשות. מדוע?
האם עינינו משקרות,
או שמא רואות רק מה שהן רוצות.
אולי האדום הוא ירוק
ואולי הלב יודע גם להטעות, והעניים מדמיינות.
לא להיכנע לרגשות אשר אנו חשים ודברים שרואים.
אם כולנו נעשה ונשמע, איך נחוש אהבה?
האם צריך לציית רק לאדון או אולי לחוש השישי?
אבל זה בדוק וידוע שמה שנמצא מאחורי הזכוכית, הוא שביר.
לכל אחד יש את גלגל הצלתו בעולם,
ורק אחד, כמו בבריאת החיים, יכול להיכנס עמוק לתהום,
ליצור ולגרש את הבדידות ולעשות נס אמיתי.
זה הגורל שבוחר את האחד, המתאים.
ולפעמים אני תוהה למה שם בתוך התהום מוצאים את אלוקים?