"על אלה אני בוכייה,
ועל אלה עיני יורדה מים" (מפיוטי ט' באב)

א. אני רוצה לדעת הכל, שפירושו לזכור הכל, שפירושו להבין,
שפירושו להשלים עם החיים - לנקות את התודעה מלפנים ומבחוץ.
אני רוצה לדעת פרטים טכניים, מתי כמה למה ואיך, מיקום האנשים
והכוחות בגזרה, אמצעי לחימה, תרחישים אפשריים ואיפה הדברים
השתבשו. אני רוצה לדעת מילים אחרונות שנאמרו, החלטות, וכאלה
שלא בוצעו במלואן, מחדלים וגבורות. מאיזה בית יצאו, באישורו של
מי, מתי נורה הכדור הראשון, מאיפה, מה סדר הארועים אחר כך, מי
פיקד, מי תיפקד, מי חילץ, היכן היתה נקודת איסוף הפצועים
הקרובה ומדוע לעזאזל זה לקח כל כך הרבה זמן.
אני רוצה לדעת כי כבר לא עוזר שום דבר אחר, אני לא חושב שאם
אדע אוכל להבין מה באמת קרה לי ולחברים שלי. אני רק  מקווה
שסוף סוף אוכל כבר לישון.

ב. המחבל עבר את גדר התייל ועבר בזחילה על פני המקום שעד לפני
יומיים היה מאויש בשומר מן המחלקה, ועבר בריצה מהירה את רוב
המרחק עד למאהל בו ישנו החיילים, השומר שבדיוק עזב את העמדה
השניה  נתקל במחבל בהפתעה ונורה על ידו למוות, המחבל החל לרסס
את החיילים הישנים ללא אבחנה, עד שנורה ע"י אחד החיילים
ונהרג.
חוץ מברוך (פלום) שניר (השומר) שנהרג במקום, נפצע קשה מאוד
שרון שיטובי בראשו ונפטר בבית החולים כעבור יומיים , מוקף
במשפחתו.  (החממות של כפר דרום)

ג. לפי הדת היהודית ישנם אלמנטים מסוימים של תיקון במוות, ישנם
עוונות וחטאים עליהם אתה משלם במידה וחטאיך כבדים מנשוא, לשם
כך קיימים ארבע מיתות שבית דין יכול לפסוק לך: שריפה, סקילה,
הרג וחנק. אדם שמת בחטאו, אין לנצור לו עוון, מותו כיפר על
חטאי חייו בעיני אלוהים ולכן אנו מצווים שכך יהיה בעיני האדם.
לפי הדת הנוצרית הקתולית אדם נולד בצילו האיום של החטא הקדמון
(חטא אדם וחווה - יחסי מין) ולפיכך כל חייו עליו להקדיש לתיקון
עוונותיו, אדם חייב לחוש בכל יום מחייו את העול של חטאו, עול
שיוסר בעת מותו ועם ההתחברות לישוע, אביו ורוח הקודש.
בעיני אין שום תיקון במוות, מי שמת לא מסוגל לפעול, לא מצוות
ולא חטאים. שכן הגוף היא המבצע של המעשים בעוד הנפש היא
המפעילה, המוות מנתק את הקשר הזה והאדם אינו יכול לתקן כלום,
בין היה צדיק, ובין היה רשע. גשו למשפחה שכולה ושאלו אותם אם
דבר נמצא מתוקן בעולם, מאז איבדו את היקר להם.

ד. כוח קטן יוצא למצוא בית אליו יעבור מהבית הנוכחי בו תפסו
מחסה. במעבר בסימטה נורת אש על הכוח וקצין נפצע קשה, הלוחמים
מפנים לאחור, פותחים אלונקה ומתחילים בנוהל פינוי פצועים, ברגע
שהאלונקה מורמת פוגע צרור ארוך בקבוצה. הקצין הפצוע ניסים בן
דוד נהרג מיד, וגדי עזרא נפצע בחלק העליון של הגב ובעורף, הוא
נופל באמצע הסימטה בלי יכולת לזוז. הסמ"פ אלירז מנסה לחלץ אבל
הוא לכוד תחת האש, גדי קורא לו לעזרה פעם אחר פעם ואלירז קורא
לו להחזיק מעמד. פתאום צועק גדי "אלירז אני הולך" וקורא בקול
רם "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" ויוצאת נשמתו ב"אחד".
במאמץ עילאי זורק המ"פ אביהוא יעקב את ציוד המגן  מעל גופו
ומצליח להוציא את הגופות מקו האש. כעבור פחות מחודש וחצי גם
אביהוא נהרג בכניסה למעבדת נפץ בחברון. (מחנה הפליטים ג'נין)

ה. איך אתה מקבל את ההודעה? הטלפון מצלצל ומהצד השני אומר לך
קול שבור אחרי הקדמה קצרצרה: שם פרטי, שם משפחה ופועל בגזרת
עבר, משפט פשוט מבחינה תחבירית.
מוזר, השורש ה.ר.ג לא מופיע בכל הבניינים, בגלל האותיות ה,
ו-ר, שהן אותיות גרוניית ודגושות מקבוצת אותיות ה.א.ח.ר.ע. לכן
אי אפשר להציב את השורש בבניינים הכבדים: פיעל, פועל והתפעל.
ההטיה הנבחרת בדרך כלל היא בנין נפעל: בעבר ובהווה אותו מצב -
נהרג, ובעתיד - יהרג. אם כי הטייה בעתיד של פועל כזה יוצרת
בעיה שונה, נסו בעצמכם, בחרו חבר טוב שלכם והציבו אותו במשפט:
          יהרג בפעולה הצבאית ב"חומת מגן".

ו. כוח יוצא בסריקה רגלית דרך הסימטאות בהמשך מבצע "חומת מגן",
כחצי שעה אחרי תחילת ההליכה המאובטחת הכוח נכנס למארב באש
צולבת. הראשון שנופל הוא מתניה ראבינסון מכדור בראשו. השאר
מנסים לתפוס מחסות ולמצוא מקורות ירי. הכוח מנסה לחלץ אחורה
אבל גם שם מחכה צלף, כל מי שמנסה להתרומם נפגע. מהבית יוצא
החובש שמואל וייס כדי לסייע, למרות שאינו לובש אפוד קרמי, הוא
מתקדם אל מתניה ומנסה לטפל בו ולהרימו, באותה שנייה הוא חוטף
שני כדורים במרכז גופו והוא מתמוטט. המאסף של הכוח מצליח לחלץ
לאחור ולשתק את מקורות הירי. (מחנה הפליטים ג'נין).

ז. ההתמודדות עם רעיון המוות עם הכאב הכרוך באיבוד חברים נעשית
באופן אישי לחלוטין. איש איש לפי דרכו. יש שכותבים שירים, יש
שמתעסקים בפרטים הטכניים, יש שבוכים, יש אף שמדחיקים כל זכר של
כאב. לא משנה הדרך, הכאב פורץ וחודר כל מחסום. על פי שיחות עם
חברי הקרובים אני קובע בודאות: הפצע לא מגליד, והוא כואב
לפעמים ממקומות לא צפויים, לפעמים באמצע הלילה, לפעמים חזק
לפעמים חלש.
הכאב אף הוא מתחלק לסוגים: העלבון, הנטישה, הגעגועים, הבזבוז,
הכעס, המחשבה שאם היית שם היית יכול אולי לעזור, ההתגלות של
חוסר האונים שלנו כבני תמותה, מעפר אל עפר בטיסה ישירה בלי
עצירות ביניים, אבל כנראה המחשבה המציקה מכולן, היא למה. למה
לא אני?

ח. החפ"ק הגדודי, מתוגבר במספר קצינים בכירים נע בסביבות מחנה
הפליטים, וסורק מבית לבית. בכניסה לאחד הבתים נכנס ראשון קשר
המג"ד גדליה מליק דרך הדלת, ואז נשמע צרור יריות קצר ואז פיצוץ
אדיר. מהפיצוץ נפצעים רוב אנשי הכוח, החובש נכנס פנימה ומיד
יוצא החוצה, "צריך לטפל בפצועים האחרים- בגדליה כבר יטפלו
באבו-כביר" הוא אומר. כנראה שכדור פגע באחד הרימונים שבכיסי
האפוד של גדליה וגרם לפיצוץ.
החילוץ מתעכב זמן רב כי איש אינו בטוח שאספו את כל חלקי הגופה,
והחשש ממארב ביציאה החוצה גובר, בסופו של דבר הכוח מחלץ את
עצמו עם אלונקה אחת מכוסה היטב.
יותר מאוחר דיברתי עם הבחור שהוטל עליו לזהות את גדליה
בשלישות, "דבר מוזר מאד קרה" הוא אמר לי, "מהגוף לא נשאר הרבה,
אבל פניו היו חלקות לגמרי".  (מחנה הפליטים ג'נין)

ט. אני יורד בפעם האחרונה מהר דב, תדריך שיירה מפורט ומעייף,
חלוקת מספרי ברזל, ו"נוע נוע סוף".
החיים ממשיכים הלאה בזרימה האיטית הרגילה כמו בחודשים
האחרונים, הפלוגה  הגדוד  החטיבה צריכים להמשיך ללחום, להגן,
לשרת. הזכות להתאבל ולפרוק את הרגשות שמורה לאזרחים.
הספארי מטלטלת בירידות המאובקות של ההר בואכה לאספלט החלק החם
והשחור של אצבע הגליל, הבוקר עומד לפרוץ בקצה האופק ואני עובר
למרפסת של הספארי, משאיל סיגריה מאחד החברים, מצית אותה,
המשאית מגבירה מהירות ואני פולט ענני עשן אל תוך האור של הבוקר
האחרון שלי בצבא.
פתאום בלי כל קשר אני נזכר במחשבה משונה שמעסיקה אותי ביומים
האחרונים, במחקר שנערך עם שימפנזות שלמדו לדבר בשפת הסימנים,
גילו החוקרים דבר מעניין. מסתבר שהקופים מתייחסים אל העבר
כאילו הוא לפניהם, בעוד שהעתיד נמצא מאחורי גבם, ובזמן שמנסים
לדבר איתם על דברים בעתיד, באופן קבוע הקופים מעיפים מבט מעבר
לכתפם.
פתאום אני תופס מה כל כך מעסיק אותי, כשאני משלשל את רגלי מבעד
לדופן המשאית החולפת על פני הכניסות לישובים, גם אני מתייחס כך
לזמן, בשבילי העתיד בחיים האזרחיים לוטה בערפל סמיך, אני רואה
רק את העבר פרוש לפני. אבל אפילו את זה אין לי למספיק זמן, יש
לי כבר מתים חדשים לשכוח, יש לי עוד לילות להתהפך במיטה.

י. בזמן שעומד בעמדה, נופלת ליד אופיר מישאל פצצת מרגמה, מטרים
ספורים ממנו, אחד הרסיסים  חודר לראשו, רופא המוצב מצליח לייצב
את מצבו, אך הוא מועבר לבית החולים במצב אנוש, וכעבור כמה ימים
נפטר מפצעיו. (מוצב גלדיולה - הר דב)

יא. וכך זה נמשך, ניחוש שלי - המצב ישתפר, אך רק בעתיד הרחוק.
אני משתחרר מהבקו"ם עוד כשבועיים, וצריך כבר לדאוג לכסף,
עבודה, דירה וכן הלאה. אבל אני לא מצליח לחשוב כרגע על כלום,
רק על שרון, גדי, גדליה, מתניה, ואופיר. האנשים שהשארתי אי שם
בדרך. שהכרתי אותם ולא רק בשם. שנשארו שם מאחור, בג'נין, הר
דב, חברון,  ובחממות של כפר דרום.


יב. אין טובים ורעים, אין צדיק ורשע, אין אי הבנות, אין טעויות
ותאונות ודאגות, אין שבר ותיקון, אין כלום, הכל נגמר בעפר
שלרגלינו, הדבר היחיד שנשאר מאחור זה הזיכרון.
זרם הפקודות מהמוח נפסק, הזרם החשמלי של הנוירונים לשרירים
נעצר, העצבים פוסקים, הלב ומחזור הדם גם כן, המחשבה קופאת.
השרירם מתרפים לזמן מה, אך זה משתנה ומתחיל קישיון המוות
המעוות וכול הגוף מכווץ במאמץ אחרון לא רצוני - אם תרצו, ההיפך
מלידה.

יג. "מי שלא מתעסק עם המוות - המוות לא מתעסק איתו"  - לאו צ'ה
(ספר הטאו)