באותו הזמן היא כבר לא הייתה צעירה. מרבית ימיה כבר נספרו,
והיא הרגישה צורך להסתכל לתוך עצמה ולקבל החלטה. לחולל שינוי.
במונחים שאנחנו מכירים היינו מגדירים אותה כ Workaholic. היא
בילתה את רוב זמנה בעבודה. רוב שעות היממה. זה לא שהיא סבלה
שם, אבל - כבר התחיל להימאס לה.
נכון שהיא ניצבה בפני אתגרים אדירים, אבל במעט הזמן שהצליחה
לפנות לעצמה, היו לה חלומות גדולים יותר.

זה התחיל כמשהו כמעט לא מורגש: עצב מכווץ פה, שריר לחוץ שם,
וכמו כאב גב שלא זוכה לטיפול מתאים - הלכה ההרגשה והעצימה.
מועקה קטנה החלה להתגלגל בקרבה כמו כדור שלג במדרון הר תלול.

לשאר הסובבים אותה במקום העבודה לא היה שום מושג בקשר לתחושתה,
והאמת היא שזה לא ממש עניין אותם. לה היה נדמה כי במקום הזה
לאף אחד פשוט לא היה אכפת יותר מדי מהשני.

אבל שלא תבינו אותי לא נכון: הייתה ביניהם עבודת צוות יוצאת
דופן. מדהימה אפילו.
כל יום מתחילת העבודה ועד סופה היו עובדים רוב הזמן בצוותים.
עבודה לא קלה שדרשה תיאום יצירתי ומאמץ מחשבתי גדול ולעיתים גם
אתגרים פיסיים.
לקראת ערב כשחולקו ביניהם מטלות היום הבא אף אחד לא הרים
טרוניה. אף פעם. מעולם. הכל התנהל בסדר מופתי.
כשהייתה מצליחה למצוא לעצמה רגע פנוי והייתה מביטה על המערכת
עצומת הממדים שהקיפה אותה - לא הייתה יכולה להאמין שקיומה אכן
אפשרי. היא תמהה האם זו מציאות או חלום. האם מישהו גדול ממנה
מנהל איזו הצגה מורכבת, או שהיא בעצם חלק ממשהו שאפילו לא
יכולה לאמוד את ממדיו. מכונה בעלת אין ספור חלקים שפועלת לשם
מטרה מסוימת שלא ידועה לה.

וכך בסוף היום - היא הייתה לבד.
אף אחד לא קרא לה בשמה, והיא כבר התחילה להאמין כי בעצם אולי
אין לה שם. היא נראתה כמו כולם, התנהגה כמו כולם, ועשתה כל מה
שהיה מצופה ממנה.

כדי להרגיש מיוחדת היא החליטה להמציא לעצמה שם. ותוך כדי
עיסוקיה הייתה חושבת איזה שם תבחר. שם שיתאים לה. רק לה.
אחרי כמה ימים, משלא עלה שום דבר מוצלח בראשה, החליטה כי שם לא
חייב להיות מורכב בהכרח  מאותיות ומילים. שם יכול להיות מורכב
גם מתחושות. אם למשל הייתה מרגישה תחושה כלשהי שמצאה חן בעיניה
- תוכל להחליט כי תחושה זו תהייה שמה, וכך - בכל פעם שתרצה
לשוב ולהרגיש תחושה זו - בעצם רק תצטרך לקרא לעצמה בשמה שלה.
אמנם היה לשיטה זו חיסרון אחד עיקרי  - יהיה לה קשה, כמובן,
ללמד את הסובבים אותה את שמה החדש. לך תסביר כי שמך הוא בעצם
תחושה כזו וכזו. הרי זה בלתי אפשרי!
ולפיכך החליטה לקרא לעצמה רותי. פשוט רותי. אמנם לא השם הכי
מיוחד בעולם, אבל בכל זאת שם. השם שלה.

כמו רוב הבודדים בעולם, היה נדמה לה שאם רק תמצא את הזיווג
המתאים לה, שיהיה לו אכפת ממנה וידע איך להפוך אותה למלכה, אזי
כל בעיותיה יפתרו, וכל חלקי הפאזל המפוזרים כאילו מראש ידוע
שאין סיכוי לאחותם - יתחברו בבת אחת והיא תהיה סוף כל סוף
מאושרת.

אט אט החלה כמו הוזה - מבצעת את המוטל עליה אך נמצאת במקום
לגמרי אחר. רחוק. הולכת סהרורית מפה ולשם; מרימה, מביאה,
הולכת, חוזרת. מרימה, מביאה, הולכת, חוזרת. שוב ושוב.
ומסביבה - הכל התנהל כרגיל. בעלי תפקידים מילאו את מטלותיהם.
הורידו הוראות לנתונים למרותם, וקיבלו בהכנעה בלתי מתפשרת
משימות מהממונים עליהם.

ובעודה עובדת, מפנה גרגר חול מהפתח החדש ברצפתו, הולכת וחוזרת
שוב עם גרגר חדש - שימי ריסס אותה ב K500 והיא מתה.
מוקדש לכל הנמלים שנופלות מדי יום עקב החלטה מהירה של
מישהו.