דיי קשה לי לחשוב על זה עכשיו אבל פעם לא האמנתי שבאמת יש כזה
דבר חסרי בית....
האמת היא שאין לי הרבה מה להתלונן יש לי הכל...בית משפחה
שאוהבת ..אפשר להגיד שאני ילדת שמנת מפונקת...
ואני משתדלת לא להתלונן כל הזמן באמת שכן...מאז שראיתי אותם
אני לא מסוגלת להתלונן בכלל...
אני מרגישה דיי רע עם עצמי כי נעצתי מבטים, לא יכולתי כל כך
כאב לי לראות אותו שוכב שם על הספסל,היו לו עניים חומות
וגדולות...הן התחננו לחום ולאהבה... המבט הזה לא יוצא לי מהראש
כבר שבועות וכל הזמן מכה בי מחדש...
הוא שכב שם  כל כך לבד כל כך עצוב ....אני חושבת שהיה לו קר..
אבל אני ממש לא בטוחה...
הוא פשוט שכב שם חסר תנועה חסר כל שמחת חיים קר ועצוב....
באותו זמן הייתי בדיכאון התגעגעתי לאדם יקר שאיבדתי..ברגע
שראיתי אותו הבנתי שאין לי ל כך זכות לבכות הוא איבד הרבה יותר
...
אני וחברה שלי קנינו לו ארוחה ושתיה חמה...לא היה לנו הרבה מה
לעשות....
אני יודעת שאותו אדם יחקק לי ביזכרון לנצח הוא גרם לי להבין
בדרך נורא מוזרה כמה מזל יש לי בחיים וכמה טוב לי וכמה שאני
צריכה להיות שמחה ולא לבכות על שטויות...
באותו הרגע הוא שינה לי את צורת החשיבה...
מסתבר שגם לאנשים חלשים יש יד חזקה...