כאשר מתבגר מגיע לגיל שש-עשרה, שולחת לו המדינה הזמנה מרנינה,
שכבר מצבע המעטפה יודע המתבגר שרק טובות מבשר המכתב. במכתב
נאמר פחות או יותר שהצבא רוצה אותך, אין לך הרבה מה לעשות
בעניין, אבל לפני שנגייס אותך אנחנו רוצים למיין אותך כמו
חתיכת בשר, באופן מכליל לחלוטין ותלוש מהמציאות כך שאם נולדת
בקיבוץ נדרג אותך גבוה יותר מהעירוניים הנלוזים וחסרי הערכים,
ואם ההורים שלך גרושים אז נדרג אותך נמוך כי אתה בוודאי יותר
מתוסבך מילד שההורים שלו רבים 30 שעות ביממה, אבל בססטוס רשמי
של נשואים.

אותו מתבגר זוכה ביום חופש מהלימודים ושם פעמיו לעבר סניף לשכת
הגיוס הקרוב לביתו. שמש זרחה והחיטה פרחה, אבל לא בתוך מבנה
הבטון והניאון שאליו נכנס המתבגר. עם הגעתו מתבקש המתבגר לעבור
סדרה של מבחנים פסיכוטכניים באורך הגלות שמטרתם למיין את
הניגשים לקבוצות איכות לפי התוצאות. נו בסדר. לאחר מכן מתבקש
המתבגר לעבור ראיון אצל חיילת משועממת שניכר כי העובדה שהיא
לועסת מסטיק מפריעה לה לבצע פעילויות אחרות במקביל, כמו למשל
לנשום. איכשהו זה מצחיק. בסיום הראיון אומרים למתבגר ללכת
להשתין בכוס, כי לא מספיק שחדרנו לתוך החיים שלך וניתחנו אותך
ואת האופי שלך בדקה וחצי, עכשיו גם נחדור לתוך הכליות שלך כדי
שתבין שצה"ל מלאים גם את גופך - אתה עתיד להפוך לרכוש צה"ל.
כבר לא צוחק, לא מאושר ועם תובנה שעדיף מרתון של שיעורי
מתמתיקה אינטרקוסמית דיפרנציאלית עם מורה שלא יודע עברית מאשר
צו ראשון, ממשיך המתבגר לשלב האחרון - אימות הנתונים. בהתחלה
חושב המתבגר כי הגיעה גאולה לציון והסיוט נגמר - המראיינת
שואלת אותך בן כמה אתה, איך קוראים לאבא, אומרת בחמש שניות את
המקצועות שאתה לומד ובאיזה היקף של יחידות, אתה לא מבין כלום
אבל ממלמל "כן" חלוש ואז היא שואלת אותך את שאלת המליון דולר:
"אם תמות למי אתה מעוניין להוריש את הפיצויים?". "מה?!" אתה
שואל את עצמך ורוצה להדק למראיינת את הראש למסך, "אתם דפוקים?
יצאתם מדעתכם?" אתה מדמיין את הסצינה בראש בעודך מגמגם
"לאבאמא" ושותק. מה זה הבית משוגעים הזה? למה כולם כל כך
רגועים? לאן לעזאזל הגעתי? או. אז זהו. אתה נמצא בישראל. תהנה
משהייתך.

אני לא מחפש לבקר את הצבא במאמר זה, אני פשוט מעוניין לשקף את
המציאות האבסורדית שאנו חיים בתוכה בגלל תפיסות חיים ואידיאלים
של אנשים שמנסים לקבע את המצב של מלחמה בארץ ישראל, כמו "ארץ
ישראל השלמה" או במילים אחרות לחיות על חרבנו. לא תודה. אז
נכון, לא הכל שחור-לבן ואני אינני בעד לעבור בחזרה לפולין
ומרוקו או אפילו טורונטו שהפכה מאוד טרנדית לאחרונה. אני אינני
קיצוני לאף צד כי המציאות אף פעם לא מאפשרת לקיצוניות להכתיב
את ההיסטוריה. ארץ ישראל היא שלנו, אבל אף פעם היא לא תהיה
כולה שלנו מכיוון שבעצם יש כאן שתי מדינות, שגם במצב הנוכחי
הורגות וממררות אחת לשניה את הקצת חיים שנשארו.

אז עכשיו אני אהיה אמיתי לחלוטין - נמאס לי.
נמאס לי מהמוות, נמאס לי מהשכול, נמאס לי מהכאב, נמאס לי
מהפחד, נמאס לי מהערבים, נמאס לי מהימנים, נמאס לי מהשמאלנים,
נמאס לי מהרעש הצורם, נמאס לי מהשקט שלפני הסערה, נמאס לי
מהרובים, נמאס לי מהפרחים על הקברים ונמאס לי להיות
יהודי-ישראלי-ציוני כי אני לא באמת חי. אנחנו לא באמת חיים.
אני לא מציע לברוח כמו האנשים שבוחרים את הדרך הקלה להתמודד
(או בעצם לא להתמודד), כמו אלה שיורדים מהארץ או אלה שמציעים
לזרוק את כל הערבים לים. אלה פתרונות של ילדים קטנים שמפחדים
להתמודד בגבורה, בפשרה, בויתור.

יהודה עמיחי ז"ל, מעמודי התווך של ספרות החוכמה
היהודית-ישראלית לטעמי, אמר פעם: "במקום בו אנו צודקים לא
יפרחו פרחים לעולם (באביב...)". אז הנה, עכשיו אני אגלה לכם מי
לדעתי יותר צודק בסיכסוך הישראלי-פלשתיני. (רעש תופים מתגבר).
אנחנו. הישראלים. היהודים. אז מה זה עוזר לי? מה זה עוזר לנו?
זה לא. אנחנו יכולים להיות צודקים מפה עד שנה הבאה אבל אנחנו
בטח שלא מאושרים, בטח שלא מנצחים ובטח שלא חיים. אז מצידי
שאחרים יהיו צודקים, אני רוצה לחיות. נשאר לי רק לקוות שגם
אתם.