אני ודניאל חברים כבר... יותר משנתיים. אנחנו יותר זוג נשוי
מחברים. לא נראה לי שבשבעה עשר חודשים (שבעה עשר חודשים שבהם
אנחנו מאוהבים כבר...) היה יום שהייתי בלעדיו. דנץ' שלי... הוא
האהבה שלי. יותר משנתיים, ואנחנו כבר היינו בכלכך הרבה מקומות
בארץ. רק באילת נראה לי לא היינו. היינו בערך בצימרים בגליל,
חרשנו את תל אביב ואיך אפשר בלי הכינרת. רק דרומה לא ירדנו. לא
משך אותנו.
יום הולדת שש עשרה שלי. מישהו הזכיר משפחה? לא מכירה את המושג.
לא מאז שאני עם דנץ'.
7 בבוקר אני מתעוררת לצלצול הפלאפון שהקציתי במיוחד לדן שלי -
love of my life של קוין.
"הלו?..."
"אהובתי.. נשמתי! מזל טוב! אני אוהב אותך כלכך! תודי לאמא שלך
שנולדת בשבילי!"
"דנץ' מותק שלי... תודה! אבל.. אני ישנה!!!"
"מה ישנה? קומי! 7 בבוקר. תארזי תיק. נוסעים."
"מה נוסעים.. איפה אתה?"
"אני עם האוטו למטה. מהר נו! אל תדאגי, אמא שלך יודעת. יש לך
מזל שהיא אוהבת אותי אחרת היית מבלה את היומולדת שלך בריתוק
בבית אחרי איך שאת מדברת אליה."
"דנץ' אל תתחיל..."
"טובב נו... יומולדת בכל זאת... טוב יאללה! למה את מורחת
ת'זמן! קחי תבגדים הכי נוחים שלך. אה... ותביאי את המכנסיים
הקצרים האלה שאני אוהב.. ויאלללהההה!"
"טוב רגע, לאן נוסעים?"
"הפתעה, מה אכפת לך?"
"אוי... נו... טוב... חצי שעה אני יורדת."
"חמש דקות אני עולה אם כבר... ביי אהובתי..."
אפילו לא הספקתי להגיד ביי וניתקו לי.  טוב. אני מכירה את
דניאל, הוא יתעצבן אם אני לא אקום. אם הוא היה יודע מה עבר
עליי בלילה... חזרתי לפני שעתיים הביתה. הלכתי לחגוג עם חברות.

טוב, קמה עם הנג-אובר עצבני, כאב ראש שדופק במוח.
מתארגנת לי. מתקלחת.
אני שומעת רעשים ולא מבינה. לפי מה שאני זוכרת אמא יוצאת
לעבודה בסביבות 7 ואבא... גר בבית אחר ולפה ברור שאין לו
ת'מפתח.

זה דנץ' והוא נכנס אליי למקלחת. מנשק ומחבק. "כלכך אוהב
אותך... כלכך..."
ברגעים כאלו הבטן שלי מתפוצצת מרוב פרפרים. אני נצמדת אליו
והוא מחבק אותי ומנשק. ברגעים כאלו מצידי שהעולם יחרב. אני
ודנץ' שלי. מלכי העולם. "אוהבת בחזרה... כלכך..."
אחרי בערך חצי שעה שאנחנו עומדים מחובקים בלי לשים לב לזמן,
בלי להיתחבר לעולם ובלי שיהיה אכפת נגמרו המים החמים. (פה זה
לא סרט הוליוודי, חייב להיות משהו שיתקלקל...).
יצאנו שנינו והתלבשנו.
רגע, דנצ'וק שלי... "לאן נוסעים?"
"אז זהו.. שלא בידיוק נוסעים... כאילו כן... אבל לא רחוק."
לאן אני תוהה... מנסה לחשוב על כל המקומות שהבטחנו לבקר בהם עד
היומולדת שלי.
"הממ לאן? ...חיפה? (אני מנחשת) זכרון? לסבתא וסבא שלך?" (שוב
מנחשת)
"איזה... את צוחקת עליי? ביומולדת שלך?"
"לא?"
"יש לי מתנה בשבילך... מתנה שאני מקווה שתאהבי..."
טוב...נו...
הפתעות... אדישה אליהם. מין משהו מאוזן אצלי. לפעמים זה נחמד
לפעמים לא. לא משנה כלכך. אבל זאת הפתעה של דן שלי. דן שאוהב
אותי כלכך ואני אותו. אז אני בטוחה בזה שיהיה טוב.
נוסעים, שומעים גלגל"ץ. מעשנים סיגריה. על פני השטח הכל
כרגיל... אבל אני מתרגשת. זה נדיר אצלי. הפעם... אני מתרגשת.
פעם ראשונה שאני באמת שמחה שיש לי יומולדת. כי הוא עם דן שלי.
דן שאני כלכך אוהבת והוא אותי.
"תעצמי את העיניים."
(מצחקקת לי...) "הממ אוקיי..." (עוצמת עיניים)
דן מוציא אותי מהאוטו. אני שומעת את הצפצוף של הנעילה. עולים
במדרגות. בגלל ההד אני מבינה שאנחנו בחדר מדרגות.
אני כמעט ונופלת למרות שדן מוביל אותי. ודן שלי... כלכך אוהב
אותי. מרים אותי ופותח דלת כלשהי. "תפתחי את העיניים."
מול העיניים שלי אני רואה דירת סטודיו, עם נוף לים. חלון לאורך
כל הדירה עם נוף לים. כל הדירה מכוסה בוורדים ובלונים. כל
הדירה צבועה בצבעים כתום וסגול בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני המומה.
"קניתי לנו... דירה..."
עדיין המומה.
"אני במילא מתכוון לעבור לגור לבד. אז חשבתי שאהבת החיים שלי
תגור איתי..."
מול החלון הענק ישנו מזרון ענק ועליו המון קופסאות בעטיפות
מבריקות יפיפיות.
"דן, אני אוהבת אותך כלכך..."
הוא מחייך בלי להגיד מילה. העינים הכחולות המהממות שלו אומרות
הכל.
"דן... אני רוצה לתת לך משהו במתנה גם... אני עכשיו מבינה שאני
מוכנה..."
דן המום.
שנתיים שאנחנו ביחד ועשינו הכל רק לא לשכב. הכל.
פחדתי.
אבל משהו השתנה. sweet 16... אולי.
אני השתניתי.
"מאיקוש שלי... אהובתי..."

אני לא יודעת אם היה משהו יותר מושלם מהיום הזה. את כל היום
העברנו ביחד. בסוף גם שכבנו. סליחה, טעות: עשינו אהבה. יצרנו
את המושג מחדש.
ואז אמרתי לעצמי: אני רוצה למות מאושרת. כמו עכשיו. מפחיד
אותי מה יהיה אחר כך, הרגשתי שעכשיו אני מאושרת מכולם ואני
מפחדת שזה יחלוף. הרי זה לא סרט הוליוודי ומשהו חייב להיתקלקל.

וככה בעצם עזבתי את כולם. עזבתי כשאני מאושרת.