החיים שוב מפנים לי עורף, וכל פעם מחדש אני עד לכמה חרא לחיות
פה.
העולם הזה ממש מסריח, אבל לא לא לכולם. אחרי הכל, יש אנשים
שונים ומשונים, וכל אחד... מאמין באלוהים שלו ומשלו ובסמלים
שלו, ומה שנוח לכל אחד - בו הוא יאמין...
אל תגידו "אי אפשר לשנות" - תנסו לשנות, ואז תצליחו...
אין חברות בלי ריבים, אין ידידות בלי סודות עמוקים, וכל אחד
מוצא בריחה לעצמו לעולם אחר, משהו... ומדמיין שוב שהוא בחלום,
וטוב לו...
ואז שוב מתעוררים וחוזרים למציאות, ומגלים כמה חרא פה...
ומה שמוזר זה, שתמיד יש מישהו שאכפת לו ממך, אבל לא כולם רוצים
להאמין בזה...
ותמיד יש מישהו שאוהב אותך... תמיד, אבל תמיד... אבל לא תמיד
אתה יודע את זה...
איזה עולם מוזר, שאנשים מאמינים בדברים שלא קיימים ובאנשים שלא
קיימים, והם טוענים שהוא יבוא ויושיע אותם...
אבל הם דורכים על כולם, לא שמים לב מה הם עושים...
והנה, שוב אני רואה את האנשים השחורים מורידים ת'כיפה והולכים,
קונים חזיר ואוכלים פיתות, ועד כמה רואים שהם לא מאמינים בספר
הזה שכולם כן...
אבל כשאתה נולד לסיוט, אתה כנראה חייב להמשיך לחיות בתוכו...
ואנשים טוענים שאי אפשר לברוח, או יותר נכון - אסור...
ואם תגיד למישהו משהו על התאבדות, אז הוא יצחק עליך או יגיד לך
שאתה מטומטם...
הם פשוט מפחדים להגיד לך ת'אמת - שהחיים יותר מסריחים ככל
שגדלים...
דמעות בליבו של אדם, ואף אחד לא יבוא ולא יוריד אותן ולא יתקרב
- אנשים מפחדים...
כי אסור בעולם הזה להיות מבואס. אם אתה לא מבואס, סימן שאתה לא
בסדר או דפוק או משהו אחר...
אין, אף אחד לא אוהב אנשים מבואסים...
ורק אני יושב, כותב את זה ובוכה, ואף אחד לא רואה...
אין לי דמעות. אף אחד לא ראה אותן. אולי פעם-פעמיים בכל חיי.
אבל ככה זה, הגברים בוכים בלילות...
ואין סוף לטירוף הזה, וזה לא יגמר עד שאני לא אעשה משהו
בנידון...