אני לא מתכוונת לספר על נסיכות, אבירים, גמדים, ופיות, אלא רק
מה שאני באמת מרגישה בפנים. תארו לעצמם איזו הרגשה "נפלאה"
שוררת בלב כשאחת החברות הכי טובות שלך לוקחת ממך אדם שאת אוהבת
תקופה מכובדת.
לספר לכם על עוד הרגשה "קסומה"? כשאוהבים בן אדם ורק רוצים
שתהיה הזדמנות לממש את האהבה שלכם, לתת לה ניסיון, בשביל
להגיד: כן התאכזבתי, אבל ניסיתי. אני לא יכולה לומר את המשפט
הזה.
צינית? אני? מסכימה במאה אחוז.
אני שונאת לחיות בבועה שאני בונה לעצמי: יבוא יום, בקרוב, והם
יפרדו. הוא אט אט יתחיל לשכוח ממנה. זאת הריי לא הפעם הראשונה
שהוא אוהב מישהי(למרות שאני יודעת שזאת הפעם הראשונה שיש לו
קשר עם מישהי שהוא אוהב, ולכאורה, מחזירה לו אהבה).
ואז, כשהוא יתחיל להתאושש מהאהבה הנכזבת שלו אני אופיע. אני
"אעזור" לו להתגבר, אני אכבוש אותו, הוא יהיה שלי, יהיה לנו כל
כך טוב ביחד, כי אני היחידה בעולם הזה שתוכל לאהוב אותו.
איי איי חלומות חלומות, ומה עם קצת מציאות אני שואלת את עצמי?
איזו מציאות בדיוק? אני סגורה בתוך עולם שבו אני מקדישה את חיי
בשבילו, יום אחר יום. אני מאוהבת בו. אהבה ראשונה. נכון,
אומרים אהבה ראשונה לא אחרונה. אבל, אחרי יותר מ-שנה ושמונה
חודשים שאני מאוהבת בבן אדם הזה אני כבר מתחילה להאמין שאני
אשאר עם האהבה הזאת עד יום מותי.
למען השם אני בת 16! איך אני יכולה לאהוב מישהו כל כך הרבה
זמן? אני בעצמי לא מבינה את זה. אבל אני אוהבת, אני מאוהבת,
ואני לא מסוגלת לשנות את זה. עם כל הרצון והניסיונות שנכשלו כל
פעם מחדש.
והוא? אותו שום דבר לא מעניין. יש לי הרגשה שהוא חושב לעצמו
:"אז נכון היא קיימת, אז נכון היה בנינו כמה "קטעים", אז מה?
יש לי מישהי, מה אכפת לי ממנה? היה ונשכח."
לא לא מותק, לא אצלי. יש לך מקום חתום אצלי בלב כבר מזמן.
פעם הייתי מהרהרת, אולי אני לא אוהבת אותו באמת? אולי זאת סתם
אובססיה? רק להשיג ולהרגע?
אז ניסיתי להבין אם מה שקורה לי זאת אהבה. אני חושבת עליו כל
הזמן, כשאני רואה אותו יש לי פרפרים בבטן, אני רוצה להתנפל
עליו ולהציף אותו בנשיקות וחיבוקים. כשאני מדברת איתו ונמצאת
איתו אני מרגישה כאילו אני נמצאת באמת בעולם אחר. אני מתרגשת
כל פעם לומר את השם שלו.
עם האנשים שיודעים על כל הסיטואציה המטורפת הזאת, אני מדברת
עליו ללא הפסקה. אני חולמת עליו, אני רוצה להרגיש אותו לידי.
הוא אחת הסיבות המרכזיות לחיים שלי. כשאני איתו אני מאושרת,
אפשר לראות שניצוצות מתעופפים מהחיוכים שלי והאושר בעיניי
מסנוור.
כן, אני מאוהבת בו. אני לא חייה בספק הזה כבר הרבה זמן, מה שכן
אני חוששת שאני אוהב אותו לנצח. אסור לי. זה פוגע בי. זה הורס
אותי. זה מכאיב לי. וכל דמעה שלי עליו רק מגבירה בי את האהבה
אליו.
אני כל כך כועסת עלייך אתה יודע? אתה הורס אותי כל יום מחדש.
ועוד עכשיו, שאתה והיא חזרתם.
אתה לא יכול להבין ולהפנים שאני נועדתי בשבילך? אתה לא מבין את
זה? אתה הריי לא טיפש כלל! מה יהיה איתנו? איתנו...איתנו? אין
כבר איתנו.
זה אתה (נקודה). אני (נקודה). אנחנו לא מדברים כמעט, חוץ
מהשלום שאתה אומר לי(תודה רבה באמת).
אז מה יהיה איתי? למה אני ממשיכה לאהוב אותך אם כל המצב הזה רק
מזיק לי, רומס אותי ופשוט ממוטט אותי?
אתה יודע באיזה דיכאונות הייתי שקועה בגללך?! אתה יודע כמה
דיכאונות?! כשאתה היית מאושר איתה(וגם עכשיו, הריי חזרתם), אני
בכיתי כל יום, אני לא יצאתי, אני לא רציתי לראות אף אחד! אני
הרוסה! תפסיק להכאיב לי! תהיה איתי!
אתה לא מבין שבלעדיך אני לא ארגיש שלמות לעולם? יש בי חלל ריק
עצום, שרק אתה יכול למלאות.
אני כל כך עייפה מכל הבכי. שמישהו יעזור לי, ישיע אותי
מהגיהנום שאני עוברת. גיהנום שהמציאו לו מילה מאד יפה: אהבה.