הדבר היחיד עליו הוא שמר מחייו הקודמים הוא עותק כרטיס הלוטו
בו זכה. ברמזור, בצפיה לאור הירוק, מימינו מכונית קדילאק ישנה.
נהגה אוחז בהגה בשארית כוחותיו, לצידו אשה מבוגרת מאוד, מטפחת
לראשה המסתירה למחצה את הרולים שבשערה, נושפת סילון עשן מעבר
לחלון. משמאלו, רכב שטח על גלגלים מוגבהים, מוזיקת ראפ בוקעת
מחלונותיו, נהגה בלתי נראה. הודות למומחיותו של מנתח פלסטי,
שעיצב את פניו מחדש, הוא נבלע ללא דאגה מיותרת בצומת הזה מדי
בוקר בניו יורק בדרכו לעבודה.

הנוף האנושי הזה, חופש התנועה והעדר הדאגה חדשים בחייו.
המרכיבים האלה נפלו בחיקו באותה מקריות שאפיינה גם את התחלתה
של כל הפרשה. מעבר למקריות, היותו הגיבור הראשי במה שהוא מכנה
"הפרשה" הוא דבר אותו עדיין לא הצליח לעכל. עבור אחד שבכל מצב
במהלך השירות הצבאי שלו  יכול היה לשמור על קור רוח ולדמיין
במוחו את מה שקורה בין כל המרכיבים בשרשרת הניפוץ, הוא פספס
בגדול.

בעבר זה היה אחרת. הוא מהבודדים שנהנו מכל רגע מהשירות שלהם
בהנדסה קרבית. ההסברים בפיסיקה וכימיה על תהליך ההתפוצצות,
החיבור היעיל ביותר בין חומרים, ההבדלים בין חומרי-נפץ
לסוגיהם, כולם ריתקו אותו. בשעה ששאר חיילי הקורס שיוועו לשעה
של שינה הוא שקד במרץ על לימודיו. הוא החל כפלס ומהר מאוד נשלף
ליחידת העילית. הוא למד להפעיל מגוון אמצעי פריצה, צליחה וחבלה
בתנאי קרב ותחת אש חיה. הרעיון, שהוא יאפשר לכוחותינו לפעול
ולנוע באופן חופשי ובמקביל, שהוא יהיה חלק מהגוף היוצר מכשולים
ומחסומים, שימנעו את יכולת ההתקדמות של האויב, קסם לו. נדרשו
ממנו כושר גופני גבוה ומיומנות לחימה של לוחם חי"ר בנוסף על
מיומנותו המקצועית. למשימות המטורפות שלהם הם יצאו בחוליות
קטנות והוא היה נשלח למקרים המסובכים ביותר. החבר'ה קראו לו
'המהנדס' והיו מאושרים, כשהוא היה חלק מהחוליה שלהם. לא היה
אחד שלא דאג מהשחרור שלו הממשמש ובא. גם הוא, אבל מסיבה אחרת.
אחרי הכל, מה אפשר כבר לעשות עם מומחיות בחומרי נפץ?


"אתה לא נראה לי אחד עם ג'וקים בראש," פנה אליו ניסים, השכן של
הוריו, מספר חודשים לקראת השחרור.
"כשתשתחרר, תפנה אלי. אני כבר אמצא לך עבודה," הבטיח לנמרוד
שדווקא קצת התלבט אם להשתמש בכספי השחרור לטיול למזרח או אולי
לנצל את האזרחות הכפולה שלו, ולטייל ולעבוד קצת בארצות הברית.
במשך כמה דקות הוא ניסה להיזכר במה ניסים עובד, נכשל והמשיך
בדרכו לתחנה.
הם חלפו זה על פניו של זה פעם נוספת, ממש סמוך לשחרור של
נמרוד.
"נו, מתי אתה מתחיל לעבוד אצלנו?" נמרוד הסתכל עליו די מופתע.
הפניה הקודמת נשכחה מליבו. בימים קשים אלה חבריו תכננו טיול או
למדו לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. על עבודה איש לא חשב כי
ההצעות היו ספורות ולא מושכות. ומולו ניסים מתעקש בעניין הצעת
עבודה. נמרוד בחור מעשי, ריח השחרור באפו, העלה שאלה בסיסית:
"ניסים, השחרור שלי מעבר לפינה ועדיין לא החלטתי מה לעשות. אבל
מה בעצם אתה מציע לי?"
"נמרוד, תשתחרר ותבוא אלי למשרד," הוא אמר ותקע בידיו כרטיס
ביקור. נמרוד נעץ מבט בכרטיס, שמו של ניסים התנוסס במרכז,
מתחתיו באותיות קטנות יותר הוא הוצג כבעל החברה  ומתחת לזה
הופיעה הכתובת. זהו. גם מכרטיס הביקור הוא לא למד במה החברה
עוסקת ולפני שנמרוד הספיק לשאול שאלה נוספת, ניסים כבר התחיל
להתרחק ממנו בצעד מהיר. נמרוד תחב את הכרטיס עמוק לתוך הארנק.
מספר ימים לאחר השחרור הוא יצר קשר עם ניסים. נקבעה לו פגישה.


המשרדים בבית אסיה בתל אביב, לא רחוק מהאזור של בית המשפט היו
מאוד מרשימים. גם עכשיו, הוא עדיין זוכר שמעבר לסקרנות התעוררה
אצלו גם תקווה. עד אז הוא היה מודאג מכך שדבר לא ישתווה
להצלחות להן הגיע בצבא.

"ועדיין אין לי מושג איזו עבודה אתה מציע לי," אמר לניסים לאחר
שכבר החליפו דברים ביניהם, כשהוא יושב בכורסה הנוחה, כשכוס קפה
על השולחן לצדו.
"שמעתי עליך דברים טובים," השיב לו ניסים, לוגם במתינות מהקפה
החם שלו. שניהם הביטו זה בזה, מנסים לקרוא את המצב.
"הצלחת יפה מאוד בצבא," הוא המשיך, לא עוזב לרגע את עיניו של
נמרוד, "בעבודה אצלי תשתמש בכישורים שלמדת בצבא."
נמרוד הצטחק, "לא נראה לי, שחוץ מאשר במילואים אני אי פעם
אזדקק להם."
"תתפלא," השיב לו ניסים, "אני למשל זקוק למישהו שאפשר לסמוך
עליו. מישהו שיודע את העבודה, מישהו שלשם שינוי יש לו גם קצת
שכל!"
"אלה דרישות סבירות אבל אפשר לדעת סוף סוף באיזו עבודה
מדובר?"
"אנחנו עוברים להרצליה פיתוח ואני רוצה שאתה תהיה אחראי על
האבטחה של בני משפחתי."
נמרוד הסתכל עליו מופתע, "אתם עוברים מהדירה מול הוריי ביד
אליהו להרצליה פיתוח? ספר לי מה הסוד שלך."
ניסים, כף ידו מלטפת את סנטרו, עיניו עדיין בעיניי נמרוד: "אם
תעבוד כמו שצריך, גם אתה תגיע רחוק."
"לא עברתי את כל השירות שלי בשביל לגמור בכלא," זרק נמרוד חזרה
לניסים.
"אתה מעליב אותי נמרוד. אתה בסך הכל מתבקש לשמור על המשפחה
שלי."

כך זה התחיל וכך זה נמשך במשך מספר חודשים. שכר יפה ותנאים
נוחים היו בצידה של העבודה הלא מסובכת בה נמרוד עסק. הוא קיבל
חדר עם כניסה נפרדת בביתו עצום הממדים של ניסים. פתח את היום
בבדיקת המכוניות של המשפחה, שלא הוצמד להן מטען. התניע אותן,
הסיע את הילדים לבית הספר, סייר מסביב לבניין ודאג לתקינות
מערכת האזעקה. עקב אחר הנכנסים לבית בטלוויזיה במעגל סגור.
בלילה נעל אחרי כולם ודאג לערוך בדיקות פתע כדי לוודא שכל
האיזור מכוסה. הוא שם לב שמכוניות משטרה לבנות עוברות לעיתים
די תכופות ברחוב. למרות שהוא לא הבין את הצורך בתפקידו הוא
מילא אותו ברצינות המרבית. כשניסה לברר מה עומד מאחורי החששות
של הבוס שלו, ניסים הסביר, שאנשים עינם צרה בו. הגיעו אליו
מספר איומים, המשפחה חשובה לו יותר מהכל ולכן הוא מעדיף
שנמרוד, דמות מוכרת לילדים ולאישתו, יגור בסביבתם.

מהר מאוד הוא הפסיק לשאול שאלות ושקע בשגרה הנעימה. לעיתים
הוזמן לערב של גברים עם החברים לעבודה של ניסים. גברים בעלי
הבעה חתומה, שמעולם לא הגיעו לביתו של ניסים. הם היו מסתגרים
במשרד. לא פעם הם הראו לו לבנת חבלה ושאלו לדעתו. בתחילה נדהם
וניסה להיחלץ מהפגישה אבל ניסים, בטון אבהי היה מרגיע אותו
ומבקש את חוות דעתו כי הוא, ניסים, סומך רק על דעתו של נמרוד.
מעבר לבקשה שהובעה בקול נעים היה משהו מאוד משכנע בהבעתו של
ניסים, גם במבטיהם של שאר המשתתפים. וכשנמרוד ניסה לברר במה
מדובר ניסים אמר שיש לו בעיות, שהוא רוצה להיות מוכן. לשמחתו
נמרוד הוא בן בית והוא מאוד מקווה, שנמרוד אף הוא רואה את
הדברים כך כי הוא, ניסים, סומך על נאמנותו ללא סייג. ניסים חזר
והדגיש שאין ביניהם יחסי עבודה אלא יחסי משפחה ואולי זו הסיבה
שלנמרוד מעולם לא היה חוזה עבודה. למרות זאת היה לו ברור,
שלפניו התחייבות, שאין להתירה.

לא עבר זמן רב ונמרוד החל לקחת חלק במעשיהם. חוסר המקצועיות
הציק לו.
"תשמע, החוטים מחוברים כאן לא נכון," נמרוד מצא את עצמו מעיר
פעם אחת. מכאן הדרך הייתה קצרה לבירור פרטים נוספים הקשורים
בלבנת החבלה. והיה זה רק טבעי להמשיך ולהסביר שכדי לפעור חור
בגודל שהם רוצים, עדיף חומר אחר. כמובן שהוא לא יכול היה
להחריש בקשר למיקום האידאלי ולכן הוא גם הסביר היכן רצוי להניח
את המטען כדי שיהיה לו מקסימום אפקט.

בהדרגה מילא בחור אחר את תפקיד השמירה בו נמרוד החל והוא עבר
לעבוד במשרה מלאה במעבדה קטנה שהקצו לו להכנת חומרי נפץ שונים.
קטנים, כאלה שיעבירו מסר. יפחידו, אבל לא יגרמו נזק גדול מדי.
מספיק כדי לגרום לאנשים לחשוב פעמיים אם הם עושים משהו שניסים
לא רוצה שהם יעשו. גם נמרוד הספיק כבר ללמוד שעדיף לרצות את
ניסים. הייתה בניסים רכות אבל זו הופגנה רק בפני ילדיו. הוא
יכול היה להשתובב אתם על השטיח כילד קטן אבל מתחת למעטה הזה,
ניסים היה פלדה, פלדה מגולוונת. חלקי משפטים באשר לקורות את
אלה שלא הגיבו בזריזות מספקת להזהרות, שרצו לצאת ממעגל
ה'משפחה', הגיעו לנמרוד ואוששו את חשדותיו בקשר לטיב העסק בו
הוא מעורב.

נמרוד שקע בעיסוקו במעבדה. אבל אם בעבר הוא נכנס ויצא כרצונו,
עכשיו ניסים רצה לדעת בפרוטרוט על הזמנים בם הוא לא בילה
בעבודה. המעבר מחייל מורעל לעיסוקו הנוכחי היה כל כך הדרגתי,
שרק מדי פעם הוא שם לב שהוא עבר כברת דרך כמעט בלתי אפשרית.
מחשבות טורדניות בעניין הזה עלו במוחו אבל מאחר והם הפריעו את
שגרת יומו, ומאחר וממילא הוא לא יכול היה לעשות דבר, הוא סילק
אותן מעליו.

בוקר אחד ככל הבקרים, הוא לקח את ילדיו של ניסים לבית הספר.
שלא כהרגלו, עצר ליד דוכן מפעל הפיס, סימן את המספרים שהיו
צירופים של תאריכי ימי הולדת של בני משפחתו וחבריו, שילם
והמשיך בדרכו. את העותק הכניס לארנק, שוכח מקיומו בדרכו
למעבדה. הוא זחל בתנועה, מנצל את הנסיעה האיטית לחישובים. עמד
לפניו אתגר לא פשוט. הפעם הוא הלך על חומר נפץ שכל הפרוטונים
בו הם מסוג אחד בלבד. זה עסק מסובך, רגיש במיוחד. האתגר הסיט
אותו מההרהורים הכבדים שהטרידו אותו לאחרונה. מרוגז מההפרעה
הוא ענה בקול תוקפני לטלפון הסלולארי, שמצלצולו אי אפשר היה
יותר להתעלם.
"נמרוד, ככה עונים לטלפון?"
"שלום אמא, סליחה. הייתי שקוע במחשבות ואני תקוע בפקק. מה
קורה?"
"מתי סוף סוף תבוא לבקר?"
"הפעם אני מבטיח, אני אגיע במוצאי השבת הקרובה."
"תגיע לארוחה בזמן. אני רוצה שנשב בנחת כמו בני אדם."
"אני אגיע בזמן. תודה אמא. שלום."
השיחה הסתיימה והוא עדיין עמד באותו מקום בפקק וכאילו דבר לא
קרה, מחשבתו חזרה לאותה נקודה בה נקטעה לפני השיחה.

הערב אצל הוריו עבר בעצלות נעימה המלווה בדרך כלל ארוחה כבדה
מדי. מעולם הוא לא הצליח לעמוד בפני תבשיליה של אמו. לאחריה הם
פתחו טלוויזיה. אביו כרגיל נרדם וקול נחרה קל עלה ממקום מושבו
בכורסתו הקבועה. מדי פעם, בין ההודעות השונות בחדשות החליף
מילים עם אמא שלו. לקראת סוף השידור הביאה מהתיק שלה את טופס
הלוטו אותו היא נוהגת למלא מדי שבוע. באנחת אכזבה מורגלת סגרה
את המכשיר, מפספסת את הבעת ההפתעה על פניו של בנה. היא יצאה
מהחדר שואלת אותו אם להביא לו פרוסת עוגה נוספת.

בשליטה מלאה נמרוד אכל מהעוגה ונפרד מאמו בחיבוק. חצה את  העיר
וחנה מול הים משועשע מכך שכרטיס הביקור של ניסים פתח בפניו
עולם ממנו כרטיס הלוטו עשוי להוציא אותו. התכנית כבר הייתה
ערוכה בראשו, כשהוריו מהווים את החלק הבעייתי. לזה לא מצא
פיתרון אבל היה לו ברור, שעליו להיעלם עד יעבור זעם.

במעבדה היה עסוק מתמיד. הוא הצליח לצאת לזמן קצר ובדרך לפגישת
רופא שקבע לעצמו הוא הצהיר על זכיתו. הסביר שהוא כמובן רוצה
להשאר באלמוניותו ובירר תוך כמה זמן הכסף יעמוד לרשותו. רופא
המשפחה אליו מיהר מיד לאחר הביקור בבית מפעל הפיס, שמח לבשר לו
שהבדיקה השגרתית השנתית מצביעה על בריאות תקינה. הוא חזר
לעבודתו. עסק במשך מספר ימים בפיתוח החומר החדש שהעסיק אותו.
הוא שקד על מלאכתו ימים כלילות. בוקר אחד, טרוט עיניים ניגש
לניסים.
"אני זקוק לחופשה. אני צריך לנקות את הראש מהכל לאיזה שבוע
שבועיים."
"אין בעיה, נמרוד. אני אארגן לך כרטיסים ומלון. לאן אתה רוצה
לנסוע?"
נמרוד הרהר, "אתה יודע מה? כל מקום באירופה יהיה טוב. אני סומך
עליך שתמצא לי משהו מוצלח."
כעבור מספר ימים ניסים נכנס למעבדה, טפח על כתפו הושיט לו
נרתיק של חברת נסיעות ואיחל לו נסיעה טובה. בנרתיק היו כרטיסי
טיסה, שובר לרכב שכור ושובר לשהות בת שבוע במלון מפואר במונטה
קרלו.

הוא נחת בניס, בשדה התעופה הקרוב ביותר למונקו. אחרי שרכש
כרטיסי רכבת לפריז, אסף את הרכב השכור ונהג במעלה פיתולי
הקורניש בדרך למונטה קרלו. הוא היה דרוך, חסר עניין בנוף
המרהיב על פניו עבר, עסוק בראשו בפרטי התכנית שלו. לניסים הוא
יצלצל מהמלון. יפגין נוכחות מספר ימים. ישאיר את הרכב במלון,
ירשם לאחת מהפעילויות המוצעות לתיירים ויצא אתם לניס. יחמוק
מהם וימשיך לבדו ברכבת לפריז. בשארל דה גול הוא ירכוש כרטיס
טיסה ללאס וגאס. מנתח הדואג לתווי פניהם של מיטב כוכבי
הוליווד, ממתין לו שם בקליניקה פרטית. היעד הסופי שלו הוא ניו
יורק. מספיק גדולה וחובקת זרים כדי שהוא יוכל להיבלע בה ללא
עקבות.








ניכתב עבור הסדנה ה- 47  
תודה למשתתפי הסדנה ולפורום שולחן עגול