כל חיי אני מחכה, מחכה להיות איתו, אהבת חיי... שידבר אליי,
שירגיש אותי, שניהיה קרובים, רק שנינו.
אף פעם לא ציפיתי שאי פעם זה יקרה ושקיים רגע הכי קטן שיכול
לשנות לי את החיים, את המחשבות, את ההרגשה... הוא היה והוא אכן
עדיין הבן אדם שאהבתי ושהכי יקר לי ושאיתו היייתי רוצה להיות.
אבל משהו שינה את זה, משהו שינה את כל התקוות שהיו בי, ואולי
היה צריך לקרות מה שקרה שאני אדע את האמת. איפה אני נימצאת.
וזה קרה.

יום חמישי, באתי אלייו... דרך של כמה דקות ספורות, כולי רועדת
ולא יודעת איך זה שפתאום אני הולכת לשם, ואין לי מושג מה הולך
להיות. אני עולה למעלה, קומה 3 והוא מחכה לי. מי חשב ששוב,
אחרי המון זמן הוא ישים לב שאני קיימת... אבל קורים ניסים.
הוא מחכה לי שם... אנחנו ניכנסים לחדר ומדברים ומדברים... איך
נישארת כל האהבה הזאת זה משהו שאי אפשר לתאר בשום מילים, אפילו
שהזמן חולף ואומרים שהוא עושה את שלו, אז בינינו, לא בהכל,
לפחות לא באהבה, אפילו שניכנסו ועברו עוד אנשים בחיי - הוא
נישאר. דיברנו וצחקנו...
אם לסכם אותנו אנחנו מכירים 4 שנים, ולא התנשקנו..עם כל האהבה
שלנו.
הוא שם שירים שקטים במחשב ובא לשבת לידי... איכשהו קרה ודיברנו
על הנשיקה ששנינו מחכים לה ואף פעם לא קרתה. הוא שכב... אני
ישבתי, השירים עדיין מתנגנים להם ברקע... פתאום הוא התרומם....
אני רועדת והוא מנשק אותי. באותו רגע אין לי מושג איך קוראים
לי, שכחתי שיש עולם בחוץ, השפתיים שלי לא זזו. לא יכולתי
לנשום, והלב...הלב...הוא פעם בעוצמה שפחדתי שהוא ירגיש...כולי
הייתי לא אני! לא האמנתי, ואני עד עכשיו לא
מאמינה...התנשקנו...! הרגשתי אותו... פעם ראשונה בחיי איתו
אחרי כל האהבה אליו, כל הבכי עליו, כל התקוות שהיו בי, כל
הפחדים, כל המחשבות! צריך להיכנס לתוכי כדי להבין על מה אני
מדברת... משהו בלתי יתואר, שאי אפשר להבין... התנשקנו, וזה היה
כל כך מושלם, בחלומות שלי לא האמנתי שככה אני ארגיש, שככה זה
יהיה... שאני אראה אותו מקרוב וניהיה שנינו. ורק שנינו. לא
רציתי שזה ייגמר. מצידי היה להישאר איתו ככה לנצח, לא היה
איכפת לי מכלום, רק ממנו! רק מהרגע, ומהתחושה שחוויתי
ומהפרפרים שלא הפסיקו להתעופף אצלי בבטן...
כשיצאתי משם, כל הדרך הייתי צריכה משהו לתפוס, לא יכולתי לעמוד
על הרגלים... לא מבינה איך בן אדם, איך לב, איך רגשות, יכולים
כל כך להשפיע על החיים שלנו. פעם ראשונה שאני יכולה להגיד,
שבאמת הרגשתי מה זה... גם אם כל מה שהיה לא מבטיח לי שום עתיד
זוהר איתו, לא איכפת לי מה יהיה אחר כך, חיכיתי לזה...רק לזה.
בינתיים אני לא מצפה לכלום מעבר... מבחינתי זה בא מאהבה, אהבה
שבחיים לא הרגשתי ובחיים אני לא ירגיש לאף אחד... אהבה ששקעה
בתוכי שנתיים שלמות ולא יכולתי לתת אותה לאף אחד, ולא לו. בגלל
זה הרגע הזה איתו היה חשוב לי כל כך.
ניסיתי להתגבר עליו כל הזמן הזה... אי אפשר להצליח אף פעם
ב-100% וגם אף פעם זה לא יקרה, כי כל פעם שאני רואה אותו או
אומרת לו שלום במקרה שאנחנו נפגשים בשכונה, זה מעלה בחזרה את
הכל והלב משחק בי... אבל בכמה שהצלחתי להתגבר, לא הצלחתי
להתגבר על עובדה אחת והיא שלא התנשקנו, זה מה שקשר אותי עדיין
לרגשות שלי כלפיו... הוא אהבת חיי, אהבתי הראשונה, ואף פעם לא
התנשקתי איתו... מבאס לחשוב על זה, וזה די קשה אם תנסו לחשוב
על זה! אבל ידעתי שיגיע היום הזה שאני אהיה איתו ונתנשק, לא
ידעתי מתי, לא ידעתי איך ואיפה אבל ידעתי שזה יקרה! חיכיתי
בסבלנות, היה לי מישהו אחר, לו הייתה מישהי, אבל חיכיתי,
ניסיתי לחיות כאילו הכל בסדר ולהמשיך בחיי כרגיל... כל הזמן
שהיה לחכות אומנם לא משתווה לערך הזמן שהיינו ביחד אבל זה היה
שווה כל רגע... ואני אהיה מוכנה לחכות שוב.
לא ידעתי משהו אחד, לא ידעתי שהחיים שלי השתנו בין לילה. שאני
כבר לא אהיה אותו דבר, וזה פשוט ככה...אני בן אדם אחר...כל
החיים במחשבה עליו, כל הציפייה, כל ההמתנה, כל הזמן, כל האתגר
הזה שהצבתי לעצמי, אתגר שאני ידעתי שאני אהיה חייבת לעבור,
פתאום הכל התנפץ. לטוב, ולרע...אני חושבת שלרוב יש פה צדדים
יותר טובים. ושההרגשה שלי יותר טובה.
הנשיקה הזאת סגרה לי המון דלתות ופתחה אחרות. דלתות, סימני
שאלה, חיים חדשים. אני רק צריכה להמשיך לחיות ולתת לאלוהים
להמשיך להוביל אותי בדרך של חיי, אליה אני צועדת... הדלתות
האלה שניפתחו, אני רק יודעת מה יש מאחוריהן, אין לי מושג לאן
באמת החיים יובילו אותי. ביחסים האחרונים שלי, כשהייתי עם
מישהו, עדיין משהו תקע אותי, כאילו שהשארתי חוב לא סגור. לא
הייתי אני האמיתית. אז הנשיקה סגרה לי איתו את המעגל, של כל
האהבה שהייתה וקיימת בי ואני מרגישה בתוכי שרק עכשיו אני
בנויה, אם בכלל, למערכת יחסים חדשה... אבל יכול להיות שהיא
פתחה לי דלת איתו, להראות שהכל יכול להשתנות, ושעדיין הכל פתוח
ושקיים עדיין משהו בינינו. אני לא רוצה לצפות לשום דבר כי אי
אפשר לדעת לאן אני אצעד. אני סומכת על אלוהים, וכמו שהוא עזר
לי עד עכשיו אני בטוחה שהוא לידי, ודואג שהכל יסתדר.
אני לא מצטערת על כל הזמן הזה, כל הזמן שחיכיתי, בכיתי, אמרתי
דברים, שהודיתי באהבה שלי, למרות שהוא לא היה שם תמיד כדי
להקשיב. אני מוכנה לעשות את זה שוב. ככה אני באהבה, וככה צריך
להיות, שאחרת לא יהיה מאוחר מדיי. אני חווה את מה שאני יכולה
עכשיו ומודה ברגשות שלי בלי לחשוב מה אחרים יחשבו עליי.
בכל הדרכים שבעולם אני ניסיתי לומר לו שאני אוהבת אותו, ושאני
אוהב אותו כל חיי... שהוא מי שאני רוצה שיהיה לידי... לא תמיד
זה עזר, אבל אני שמחה שאמרתי את זה, יכול להיות שבאמת כשאומרים
למישהו משהו, משהו בפנים מתהפך אצלו וכן, זה עושה משהו ואנחנו
לא תמיד יכולים להבחין בזה, ואולי זה כן עשה משהו... צריך רק
להרגיש...ואני מרגישה אותו כל רגע ורגע!
תודו באהבה שלכם, לא משנה מה יהיה... כי מה שצריך לקרות -
קורה. ועכשיו אני מאמינה בזה יותר מתמיד...
שנתיים...שנתיים...אם לא יותר, אני חיכיתי לנשיקה הזאת והיא
קרתה... תגידו שזה יותר מדיי, תגידו שזה טיפשי, אני אגיד תמיד
שזה היה שווה...והייתי מחכה את זה שוב אם הייתי יודעת שזה מה
שמחכה לי בסוף....
החוב שלי ניסגר, החוב היקר ביותר שחיכיתי לו בתקופה הזאת בחיי
כל עוד האהבה אליו בי. היה שווה לשלם אותו ואני מקווה שהוא
ישאר לנצח!