מנסה להרדם, לעזוב את הכל. הכאב מציף אותי ואני מתחילה שוב
לחוש את הרצון להרביץ למשהו/ מישהו.

     עולה על אוטובוס ונעלם בפינת הרחוב.
   
    אני כל הזמן חושבת. לא מפסיקה לשניה.
                               
                                לנשום
                 
                    כל דבר מזכיר לי אותך
                 
                    התמונה שלך עולה בפני
                           הדרך אליך
                           העיניים שלך

אני הוזה שאתה פה לידי, אני מושיטה יד אל שערך השחור בכדי
להעביר בו את עצבעותי כמו שתמיד אהבתי לעשות.
ואז, לפתע, אני נזכרת ששערך עכשיו הוא בעצם קצוץ ואתה לא פה,
אלא על אוטובוס בדרך למקום אותו אני כבר אינני מסוגלת לדמיין,
וכל שנותר לי זה תקליט שרוט במוח, שמנגן שוב ושוב את השיר היפה
והכל כך עצוב אותו שמעתי לפני שיצאתי להפרד מהתקופה הכל כך יפה
שלנו, שיחד איתך עלתה על אוטובוס בדרך לעיר אחרת, אל שני אנשים
שונים עליהם היא תאפוף באהבה חדשה והזויה.
ובאותו זמן בדיוק, בעיר אחרת אותה לא אתה ולא אני מכירים,
בתחנה המרכזית, עולה אל האוטובוס מרציף 10.  תקופה חדשה יפה לא
פחות. תמירה ועדינה מעט שברירית וחיוורת. עם תיק צד בו דפדפת
עם רישומים של אהבה. יומן מלא בתאריכי געגועים. מפתחות עם
מחזיק מפתחות של אושר. היא נושאת עמה מזוודה קטנה ומלאה בקטנים
של סקרנות וגדולים של תשוקה.
היא מוציאה מהארנק שטרות של עצב ומטבעות של געגועים, משלמת
לנהג ומתישבת במושב האחרון של האוטובוס ליד החלון בצד שמאל.
                           ועכשיו היא בדרך אלינו.
בינתיים נמשיך להתמודד עם הפחד עד שתבוא.
וכשתבוא נחזק אותה נוציא ממנה את השבריריות נחשוף אותה לשמש.

                                         רק שתבוא

תזכורת מאחד המצבים בהם כן החזקתי מעמד עם האופטימיות המוזרה
שלי...