לקול המרגמות, הפגזים ועוד הרבה אש חייה ראויה לציון, נוספו
צוחותיהם האובדניות של אנשי הכפר, בעודם נמרחים ומתפוצצים לכול
עבר. לאחר כעשר דקות לא היה הכפר, אלא מספר לא מבוטל של שברי
בטון, עצמות ושיריי איברים פנימיים וקירות תומכים, נעמד רפיק
במה שהיה פעם מרכז הכפר. בעודו מתכופף מפעם לפעם, מתחמק
ממהלומות המוות מלאות עופרת ואבק שרפה, השורקות לעברו. מכוסה
כולו אבק ואגלי זיעה, נעמד מנסה שלא לדרוך יותר מידי על מעי גס
אחד שסירב להרפות מרגלו החשופה, וכאשר סוף סוף נדמו קולות
התותחים, ושקט מקפיא השתרר בתוך ערימות פסולת בניין. ואנוש,
נשא רפיק את קולו וצרח בטרוף מוחלט " מוחמד, מוחמד ... ! " הוא
ידע לבטח שבמקרה, ואחד משורדי הכפר ישמע אותו יוכל לבטח לגלות
לו אודות מוחמד, והיכן יוכל הוא למצואהו. "כמה מוחמד יש כבר
בכפר?" ניסה לעודד את עצמו.
אין הייתה זו הפעם הראשונה החודש שבה אנשי הכפר מקפחים את
חייהם ובתיהם לרגל ההתקפות החוזרות ונשנות של צבא האויב, אך
כידוע קצב גידול האוכלוסין והבנייה במגזר זה גדולים עד לאין
שיעור.

בזמן שבו אחרוני המפרפרים סיימו את עיסוקם העיקרי בלגסוס,
ופרצי הדם מעורקים ראשיים פה ושם שכחו, גם גרונו של רפיק החל
לדעוך, ואכזבה עמוקה חילחלה בו. הוא השתתק לפתע, והחל מסתובב
בכפר בחיפוש אחר ניצולים. אגלי הזיעה והאבק החלו מתערביים יחד
על מצחו, ויוצרים כמות ממש לא רעה של בוץ סמיך שכיסה את עיניו,
בתנועה חדה הוא מחה את הבוץ,התיישב ושילב את רגליו.

היה זה יום קייץ חם מהרגיל, ובמקומות מסוימים בהם נוצרו
שלוליות דם על גבי מצע פח, החל הדם לרתוח, ובועות אדמדמות
הפריחו סירחון נוראי לאוויר. האובך הקייצי וההרים באופק החלו
רוצחים באכזריות את שמש אחר הצהוריים היוקדת.
רפיק ישב מכונס בעצמו ממשש את שפמו העבות, שאותו החל לגלח כבר
בגיל שלוש וחצי. ובעודו תוהה מה עלה בגורלו של אחיו, מוחמד,
החושך ירד. העמק כולו היה חשוך, מלבד שרידי להבות שנותרו
מההתקפה. האש הטילה צלליות לא מגובשות משהו של ראשים מנופצים
על קירות הבטון ההרוסים שהיו מנוקבים חורים שחורים שאליהם לא
הצליח אור האש לחדור ולהאירם.
במשך הלילה נשם רפיק נשימות קצובות ותנועותיו המעטות לא היו
מורגשות כלל.

כאשר עלה הבוקר, קם שוב רפיק על רגליו, וחל מסתובב שוב בכפר.
הדם שהתיבש על החול הקשה אותו, ונוצרה שכבה שנסדקה, כאשר רגליו
היחפות נכנסו לטווח הכוונת שלי.

רפיק הספיק לראות את העולם מסתובב פעמיים וחצי, כשראשו נחת על
החול, למרגלות שאר גופו שצנח לאיטו.