טיפה זולגת על זגוגית החלון. הם בוודאי תוהים האם זהו הגשם?!
אך השתיקה משתקת אותם ובהינף יד הם מפנים גבם אל הטיפה
המבריקה.
צחקוקים רמים בתוך החדר, כשבחוץ קולות הרעמים מנסים לגבור.
השמיים כועסים, הרוחות זועמות, אך הדבר אינו מגיע לקיצו. הגשם
לא יורד, אין מה שישטוף את הטיפה היחידה שהצליחה לנחות על
זגוגית החלון.
וזו, בדרכה אל התחתית, מציצה לתוך החדר, צופה במתרחש. יש שם
כמה אנשים. הם יושבים במעגל ומדיינים. הם נראים משועשעים
מהבדיחה שהזה האחרון אמר. החלפת כיפים בין הידיים ולפתע שתיקה
עוצרת נשימה. אחד מהם מביט בטיפה, נראה כאילו הוא הבחין בזוג
עיניים שמסתכלות עליו. גם האחרים פתאום מסתובבים ומחפשים את
אשר הבהיל את הראשון.
הוא קם ומתקדם אל החלון. ישנו סדק שחוצה את החלון לשניים, לא
יוותר עוד הרבה זמן עד אשר החלון יתפוצץ למחצית. ומה יהא על
הטיפה, הוא חושב. באיזה צד של המתרס זו תנחת. תזוזה זהירה-
והחלון כמעט יוצא ממקומו. הרעש מבחוץ מרעיד את הזכוכית, מגדיל
את הסדק שנוצר. הטיפה מקפצת, נראה כאילו מנסה להיכנס לתוך
החדר.
"זה שום דבר." הוא אומר ומסיט את הוילון על החלון, כדי שלא
יראה שוב את זוג העיניים. והטיפה כמעט רוצה לצעוק ולבעוט שיפתח
את הוילון. היא רוצה לראות את האור שבחדר, להיכנס דרך הסדק
הקטן ולנסות להתקרב אל היושבים בפנים. הם לא נותנים לה.
"שמעתם את זה?" שואל אחד האנשים כשהיה בטוח ששמע קולות מוזרים.
"זה בא מבחוץ." מראה מבוהל ניצת על פניו.
"אתה בטח מדמיין." אומר אחר, וכל השאר חוזרים לעיסוקיהם.
רעם נוסף. קול שבירת זכוכית. הוילון ניתק מהווים הקושרים אותו
ונפל על הרצפה. על הקיר הופיעו טיפות אדומות כדם ועוד טיפה אחת
שקופה מבריקה- הדמעה.