1.
היינו הולכים בלילות חשוכים, בדרך לא דרך, בבגדים לא בגדים, עם
רובה ישן ורעוע וחבילה של כדורים פשוטים. סנדלים דקים שדי
נקרעו, בלי קסדה, בלי תחמושת מספיקה, אבל הבטן פרפרה. הרבה
מפחד, הרבה מהתרגשות. ידענו שאנחנו צועדים בדרך הנכונה. והדרך
כאובה, והדרך קשה, לעיתים בודדה, אבל יש דרך. וסוף סוף אחרי
2000 שנים של כיסופים, מצאנו אותה. וסוף סוף, לאחר 2000 שנים
של געגועים, יש לנו אומץ ללכת בה. ואנחנו צועדים בחושך עם
סנדלים קרועים, צעדי ענק, צעדים בוטחים, מהירים. ועם כל צעד
ועם כל איבר כואב הפירפורים בבטן מתגברים. ועם כל צעד וכל חבר
שמת, היא ניראת בהירה וברורה יותר- מדינת היהודים.

2.
שם, יכולנו להגיד את שמה רק בלחש, בזהירות,  גם לפני שהם
הגיעו, לפני שהיינו צריכים להסתתר. פחדנו להגיד אותה בקול רם,
פחדנו שתיעלם. ועכשיו בספינה רעועה שמטלטלת בחוזקה בין גלים
גבוהים, אנחנו רעבים ומוכים, אומרים את שמה בשארית כוחותינו,
בקול צלול ורם ונדמה ששמה הוא הדבר היחיד שאנו מסוגלים להעלות
על דל שפתינו. לא "אני רעבה" , לא "אני עייף", "אני חולה", אלא
רק צמד מילים קדוש ובלתי מושג שעכשיו, בצל חוליינו נראה
מציאותי וקרוב כל כך - ארץ ישראל.

מוקדש בהערצה כנה ואמיתית לתיאודור בינימין זאב הרצל.