הכניסה הביתה לאחר יום עבודה עמוס היא תמיד מרגשת ונפלאה. עוד
רגע כל העצמות שלך יוכלו לנוח על משכבן בשלום על ספה מרופדת
ותוכל לפתוח ספר או עיתון או סתם לבהות במסך כמה זמן שרק תרצה
בלי שאף אחד ישב לך על הראש.

באותו היום המדובר פתחתי את הדלת אחרי יום גדוש ומיוזע במיוחד.
כזה יום שאתה פשוט מחכה שיסתיים. הוא ישב בסלון וחייך את החיוך
השובבי שלו. השיניים המסותתות האלו והמבט של הילד המתחסד
המתחנן שוב ושוב למעט תשומת לב. הבטתי בפניו אחרי ימים עצובים
וניסיתי להזכיר לעצמי שהחיוך הזה בעל השיניים המופלאות הללו הם
אלה שגרמו לי להתאהב דווקא בו - שאי אפשר היה להתעלם מהמבט
המהפנט. דפקתי על דלת ליבי וניסיתי להעיר אותו ולהזכיר לו שהוא
עדיין אוהב נורא. כי הוא טיפה שכח איך זה בכלל לאהוב. מרוב
עיסוקים יומיומיים ומחשבות הוא שכח להרגיש, הלב העייף והזקן
הזה שלי.

כבר שנתיים אנחנו יחד וטוב לנו מאד. אבל כשהוא מביט בי בכזה
מבט אני יודעת מיד שמשהו רע התרחש. אני מרגישה אותו. נושמת
וקוראת אותו ללא מילים כספר פתוח, על פי שפת גופו. הוא לא יכול
להסתיר ממני דבר.

נשארתי עומדת מספר רגעם נוספים בפתח הדירה ומבטי לא מש משלו.
צידי העיניים שלו התקמטו והוא נראה כזה מתוק. חייכתי אליו חזרה
וניסיתי שהחיוך שלי יהיה יותר רחב ויותר מאושר משלו - אבל אין
כמו החיוך שלו. כשהוא הביט בי כך גופי הוצף באושר אדיר על זה
שהוא כאן ושהוא מסתכל עלי כך, בצורה שאף אדם לא בהה בי מעולם.


הנחתי את התיק על הרצפה ופסעתי לעבר מקום מושבו. התיישבתי עליו
עם פני אליו והצמדתי את גופי לשלו. טמנתי את ראשי בעורפו והוא
נשק לי וליטף שערי.

נשמתי את עורו השחום ושערו היה רטוב ממים. ריח גופו הנפלא היה
ההיפך המוחלט מריחי שלי.  
"אני מסריחה, הלחות הזו של החוף תהרוג אותי יום אחד, כולי
מים", אמרתי כשאני מנסה לברוח מאחיזתו. "אני אוהב אותך", הוא
ענה לי.  "חם לי נורא", אמרתי בטון ילדותי ומתפנק.

הוא דחף אותי קצת מעליו והחל פותח את כפתורי חולצתי. לאט לאט
הוא הפשיט אותי לחלוטין.
"תעצמי את העיניים", הוא הורה לי בהחלטיות שכזו ואני לא
התווכחתי. אחז בידי והוביל אותי לחדר האמבטיה. פתח את הדלת
וביקש שאפקח את עיני.

"איפה הדולפינים שלי?" שאלתי בבהלה.
"עשיתי לך הפתעה - זה הרבה יותר יפה מהוילון הדהוי הזה - שדרוג
אקסלוסיבי כיאה למקלחת של נסיכה כמוך", ניסה להתחנף בצורה
נראית לעין במיוחד.  "כן, אבל אני אוהבת את הוילון עם
הדולפינים. אני מתה על הדולפינים האלו", התעקשתי. "חוץ מזה, זה
לא סתם וילון - זה כלי הכרחי - תמיד אני נעזרת בו על מנת לסגור
את הברז כשידי חלקות מסבון". הסתכלתי עליו בעצב. "נו באמת, ככה
לא תשפריצי את כל המים החוצה, המקלחת הזו תמיד מוצפת", הוא
חייך וניסה בכל כוחו לשכנע אותי שמחיצת הזכוכית הקרה והמרוחקת
הזו טובה יותר מהוילון העתיק שלי. התעצבנתי עליו שככה, בלי
לשאול אותי הוא זרק את וילון הדולפינים הישן שלי. אז מה אם
למטה היה עובש ופטריות שחורות. אז מה אם הלולאות החלו להיקרע.
אז מה? אהבתי את הדולפינים שלי. באמת. אל תגידו שאני קטנונית.
יש פשוט דברים בחיים שאתה נקשר אליהם. מין הרגל כזה. כמו דובי
ישן נושן ומתפרק שאף ילד נורמלי לא יהיה מוכן להיפרד ממנו כי
הוא ליווה אותו לילות ארוכים. ומחיצת הזכוכית הזו לא הייתה
בשבילי.

הוא הביט בי שוב והרים את גבותיו במין מבט כזה של כלבלב שמתחנן
לאהבה. "אפשר להזמין אותך להיכנס למקלחתינו המפוארת?" הוא שאל
בג'נטלמניות. אחזתי בידו ונכנסתי. הוא סגר מאחרי את המקלחון
והתיישב על הרצפה ממול. דרך הזכוכית המטושטשת היה מביט בצללית
גופי - רואה לא רואה. כל תנועה דרכה הייתה חדה. הוא אהב לראותי
לוקחת את הסבון ומעבירה אותו לאורך גופי ובמיוחד אהב לראות איך
אני מרימה את ידי לחפוף את השיער ופטמותיי זקורות.

ומאז שהדולפינים שלי הופקרו באכזריות, הופקרה גם הפרטיות שלי.
כמעט בכל יום הוא מזדחל אחרי לחדר האמבטיה. מתיישב על הרצפה
בשקט בשקט ומבטו זורם על גופי יחד עם הטיפות הקרירות והוא חי
רק אותי דרך הזכוכית העמומה. אפילו שאני מזיזה את דלת הזכוכית,
מביטה בעיניו ומבקשת שיצא החוצה הוא רק מחייך במבט מתחנן שאתן
לו להישאר עוד קצת. רק היום. הוא מביט בי שוב ושוב במבט ההוא
שמזכיר לי למה התאהבתי דווקא בו כמעט מהפעם הראשונה, ובגלל
החיוך הזה והמבט אני שולחת אצבע ומזמינה  אותו להיכנס איתי
לכאן, לאמבטיה מוקפת הזכוכית. בכל זאת בודד לי כאן ללא
הדולפינים שלי.