היא הייתה ילדת מדבר, זאת ידעו כולם.
כי באשר הלכה, ראיתם את החולות על פנייה
כשנווה המדבר קורן מעיניה
ורוח המדבר יצאה מנפשה בהד רחוק...

העולם נראה בעיניה זול. וידעה היא בתוכה, שיש בו עומק.
היא לקחה את עצמה ויצאה למסע. מסע אחר עצמה.
מסע אחר עמקי ההוויה.
היא התחילה בים. והלכה על החוף- שם פגשה בחופש וב-עד אין סוף.
היא הביטה בקו האופק והבינה, שהוא דמיוני.
ימים שלמים הייתה יושבת ומביטה בשקיעה. קמה מוקדם היא לחזות
ברהבי הזריחה.
עד שהבינה את עומק גדולתם, עד שירדה היא לסוף דברם.
אך לא סיפק אותה החופש וגם לא העד אין סוף. היא רצתה יותר. היא
רצתה מעוף.
אז היא המשיכה ללכת ובידה חליל- בו תחלל ניגוני נשמתה נגינת
חיפוש בצלילי אהבה.
עד הגיעה לפסגת ההר. ושם הרוח ניגנה.
היא ראתה הכל מלמעלה, מין תמונה מלאה. רק שבתמונה היא לא ראתה
את עצמה.
היא עצמה את עיניה ודמיינה עצמה כיונה לבנה העפה ממקום למקום-
ורואה הכל ומביטה בעולם בשלווה, בטוהר, בנחת.
לאט לאט, כיוצאת מחלום, היא פקחה את עיניה וראתה עצמה באותו
מקום.
היא הבינה, שמכאן היא לא תתקדם. אז החליטה, שעליה לעבור למקום
אחר, בו תוכל היא
לעוף, לראות את קו האופק ולראות שם את עצמה.
הגיעה היא כשרגליה כבדות וליבה משתוקק למים חיים, למדבר
החולות.
שם פגשה באין כלום. בריק.
רק היא והכלום.
"פגישה מוזרה" חשבה לעצמה. ואז הבינה היא, שנפגשה שם עם עצמה.
ושבתוך האין כלום,
היא היא - המשמעות.
היא הווית המדבר.
ובתוכה נווה המדבר.
הוא מעיין  התשובות.