ביום שישי הרגשתי, שיש לי יותר מדי זמן. לקחתי הפסקה והתבוננתי
על כל הזמן, שיש לי. עברתי עליו ככה בזריזות, כי לא היה לי כח
להתעמק יותר מדי ופשוט הבנתי, שיש לי יותר מדי זמן. נתנו לי
עוד 52 שנה, שלושה חודשים וארבעה ימים- שזה פשוט יותר מדי זמן,
כי אני, אני אדם פשוט, לא צריך הרבה בחיים: גג מעל הראש, משהו
חם לאכול ואני מסודר. אותו הדבר עם הזמן. מה יש לי לעשות עם 52
שנה? אמרתי, נמכור.
פרסמתי מודעה באינטרנט, באתר של מכירות פומביות, אבל זה לא תפס
משהו. אנשים רצו לדעת באיזה מצב הזמן שלי, אם עשיתי לו טסט
וטיפולים כמו שצריך. אנשים רצו לקחת את הזמן לניסיון לאיזה
חודש חודשיים וכולם שאלו אם יש אחריות על הזמן. התחילו לאיים
עליי, שאם זה לא זמן טוב, אז הם ימצאו אותי ויגרמו לי לשלם על
זה. נבהלתי והורדתי פרופיל. ניסיתי להסביר לאנשים, שאין לי
מושג איזה זמן זה ושזאת בכלל הבעיה שלהם מה יעשו איתו, אז
שיפסיקו לאיים. אם בא להם- שיקנו, ואם לא- שיפסיקו לזיין לי את
המוח. בסוף הצלחתי למכור ככה איזה שנתיים תמורת עשרה דולר.
איזה אספן שטויות מויסקונסין קנה אותם, הוא רצה לקנות ממני גם
שיער וציפורניים ואפילו היה מוכן לשלם די טוב. הצעתי לו, שיקנה
עוד כמה שנים ואני בתמורה אעשה לו מחיר ספיישל על השיער. הוא
סירב, אמר, שאין לו מה לעשות עם יותר משנתיים וגם אם היה לו-
אז עדיין אין לו איפה לאחסן אותם.
הבנתי, שהמודעה באינטרנט לא תיקח אותי רחוק. אז שינסתי
מותניים, הדפסתי מודעות והלכתי להדביק אותם על כל עץ בתל אביב.
כשתליתי את המודעות, הומלס אחד ניגש אליי, הושיט את ידו וביקש
כמה שקלים. לא היה לי כסף קטן, אז הצעתי לו במקום כמה חודשים.
ההומלס התעצבן עליי והתחיל לקלל אותי, לקרוא לי חולה נפש.
אמרתי לו, שמכרתי לאמריקאי אחד שנתיים בעשרה דולר, אבל הוא
המשיך לצעוק. הבאתי לו סיגריה והתחפפתי משם.
בהתחלה גם זה לא תפס משהו. היו כמה תמהונים, שהיו באים פעם
בשבוע שבועיים. הייתי מוכר להם חודש במאתיים שקל. הייתה זונה
אחת, שהייתה מוצצת לי כל כמה זמן תמורת איזה חודשיים, תמיד היה
חסר לה מזומן. היו גם המון סקרנים נודניקים, שסתם היו מתקשרים
ושואלים למה, כמה, איפה... בקיצור, מזיינים לי את השכל ובמקרה
הטוב היו קונים יומיים סתם בשביל הקטע. היו כאלה, שרצו לקנות
שעה או חצי שעה ובהתחלה הייתה לי סבלנות לחתוך לכולם את
החתיכה, שהם רצו. רק אחרי תקופה מסוימת נשבר לי הזין להתעסק עם
כמויות כאלה קטנות. הבנתי, שלא משתלם לעבוד בקטן.
העליה הרצינית בביקוש הייתה אחרי שאיזה בעל חנות מזכרות קנה
ממני כמה שנים והתחיל למכור אותם בדקות לבודדים. לבחור היו
קשרים בטלויזיה והוא חלב אותם עד הסוף. הזמינו אותו לכל מיני
תוכניות לייט נייט, כל מיני סלבס סיפרו איך הם קונים ממנו וזה
פשוט סוף הדרך. אנשים נכנסו להיסטריה של זמן. כולם היו חייבים
לקנות זמן, זאת הייתה פשוט שיחת הרחוב. פתאום לא היו אנשים,
שלא רצו לקנות זמן. אנשים עמדו מתחת לבית שלי ימים שלמים
והתחננו לקצת זמן, יום-יומיים, לא הרבה. התחלתי להיות סלקטיבי
והפסקתי למכור לכל טמבל, שבא מהרחוב. המחירים גם עלו בהתאם
והתקופה, שבה מכרתי שנתיים בעשרה דולר, הייתה היסטוריה עתיקה.
יחצ"ן אחד קנה ממני כמה חודשים, חילק את הכל לעשרות דקות ומכר
אותם לקלאברים דלוקים, גם במסיבות הזמן היה פשוט להיט. אני,
כמובן, עדיין שמרתי אמונים ללקוחות הותיקים. נאלצתי להעלות את
המחיר להם כמו לכולם, אבל בתמורה הייתי דואג לחתוך להם את
החתיכות המשובחות ביותר, עם הרגעים היותר יפים.
הממסד החליט לתפוס עליי טרמפ. פוליטיקאים חארות היו חייבים
לדחוף את האף שלהם לכל מקום. עצרו אותי, כי מכרתי לאישה אחת
שלוש שנים. דווקא הייתה אישה נחמדה. ישבתי איתה על כוס קפה
ושאלתי מה יש לאישה נחמדה כמוה לעשות עם שלוש שנים. היא אמרה,
שזאת מתנת גיוס לבן שלה, מקווה שיהיה לו מה לעשות איתן,
כשישתחרר. הגברת שילמה במזומן. לא חשבתי, שהיא צריכה חשבונית
מס. ואז מס הכנסה עלו עליי, עצרו אותי, ירדו לי לנשמה. חקרו
אותי במשך ימים. נאלצתי לשכור עורך דין ובמקום לעבוד הייתי
צריך להתעסק בשטויות שלהם. העורך דין שלי הוריד אותם על ארבע
והם ביטלו את כל האישומים. אחרי מס הכנסה הגיע התור של הועד
למלחמה בסמים לעלות לי על הגב, לנסות לחוקק כמה חוקים
פופוליסטיים. אין לי מושג למה הם החליטו, שזמן זה סם, אבל מרגע
שהרעיון עלה בראשם, הם עשו לי את המוות. בכנסת כל הזמן דיברו,
כמה שזה לא מוסרי למכור זמן, איך זה משחית את הנוער והיו כאלה,
שאמרו, שזה יותר גרוע ממריחואנה. אפילו סגן הרמטכ"ל השתתף
בעליהום, שעשו. הוא הרצה שעתיים בועדת חוץ וביטחון, הזהיר מפני
ההשלכות החמורות שיש לזמן על החיילים. הוא דיבר על המורל
הירוד, שנובע מכל העניין הזה של הזמן, וכמובן הוא הציג נתוני
גיוס מדאיגים של חיילים, שהחליטו להשתמט, בגלל שהם התחילו
לקנות זמן. היה רעש ענק בתקשורת. הורים מודאגים ניסו למנוע
מהילדים שלהם לקנות זמן, הכל בשביל שהם לא יתמכרו. בסוף סגרו
גם את הסיפור הזה. הכריחו אותי לתרום שלוש שנים לצה"ל, למטרות
מחקר. השלוש שנים האלה סתם שכבו להן באפסנאות, עד שהן התקלקלו.
אחר כך גם הכריחו אותי לתרום שנה לאיזו אוניברסיטה, גם מזה לא
יצא כלום.
בזמן שאני הייתי שקוע בבעיות עם מס הכנסה ועם כל הבלאגן בכנסת,
צצו להם פתאום המון חברות וסוכנויות, שמכרו זמן, חלק בסיטונאות
וחלק ביחידים. היו להן פרסומות בטלויזיה וברדיו. רוב החברות
היו סתם של נוכלים, חאפרים או סתם נרקומנים, שהיו מוכרים
חמש-עשר דקות בשביל לממן מנה. פעם אחת, כשיצאתי לדייט עם
מישהי, ג'אנקי אחד ניגש אליי והציע לי לקנות חמש דקות בשביל
החברה היפה שלי. אני לא התכוונתי לבזבז עליה אפילו דקה. זה היה
השלב, שבו הפסקתי לפרסם את עצמי. לא יכלתי יותר לעמוד בכל
ההמולה שמסביב, הייתי צריך שקט נפשי. שמרתי על חוג הלקוחות
הקבוע שלי והשתדלתי לא להתרחב יותר מדי.

ביום שישי יוסי קפץ אליי לקנות איזה חודש. יוסי היה אחד
הראשונים, שקנו ממני זמן, אף פעם לא היה מתלונן על המחירים או
האיכות ובכלל- יוסי היה מותק של בנאדם. הייתי קצת בדכאון באותו
הבוקר. החיים ישבו לי כבד על הצוואר, אז הזמנתי את יוסי, שישב
איתי על איזה קפה כדי לדסקס קצת. בהתחלה הוא קצת ניסה לדחות את
הרעיון, אמר, שהוא קצר בזמן, אבל בסוף הוא השתכנע, העיקר-
שנעשה את זה זריז. רוב השיחה שלנו הייתה סתם על שטויות. יוסי
היה סטודנט לרפואה ובעיקר זיין לי את השכל על מושגים רפואיים,
שידעתי, שאני בחיים לא אבין. אני, מצד שני, לא עשיתי בחיים שלי
שום דבר חוץ מלמכור זמן. אפילו תיכון בקושי סיימתי, אז לא ממש
היו לנו נושאים משותפים לשיחה. לפני שהוא הלך, נשברתי ושאלתי
אותו "תגיד, יוסי, מה אתה עושה עם כל הזמן, שאתה קונה ממני?"
"מז'תומרת מה אני עושה? מה שכולם עושים..."
"ומה כולם עושים?"
"מה, אתה צוחק עליי? מה, אתה לא יודע מה עושים עם זמן?"
קצת התביישתי שבשבילו כל הנושא כל כך ברור ואני לא ידעתי מה יש
לאנשים לעשות עם זמן. "בטח, שאני יודע. פשוט זה קטע אישי כזה,
אתה יודע, רציתי לדעת מה אתה עושה איתו בפן האישי יותר.."
"אההה..." הוא נאנח "אני מעשן אותו."
ככה גיליתי, שאנשים מעשנים את הזמן שלי, מקססים טוב טוב, אחר
כך מגלגלים או שסתם עושים איזה כמה ראשים ומקבלים מזה אחלה
סוטול. יוסי אומר, שזה הסוטול הכי טוב, שהיה לו אי-פעם והוא
ניסה המון חרא בחיים שלו. אחרי התגלית המרעישה הייתי חייב
לנסות. בהתחלה לקחתי רק איזה שבועיים, קיססתי והכנתי לעצמי
ג'וינט, עשה לי סאטלה לא נורמלית. לא האמנתי, שלא ניסיתי עד
עכשיו, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. ככה הייתי יושב כל היום
מגלגל זמן ומעשן, שבועות, חודשים, שנים. לאט לאט הפסקתי למכור.
רק מדי פעם אם היה מתקשר איזה לקוח ותיק בסגנון של יוסי, אומר,
שהוא לחוץ בזמן והוא חייב איזה כמה ימים רק בשביל להעביר את
התקופה הלחוצה, הייתי חותך לו.
לא מזמן ישבתי בבית קפה. שתיתי אספרסו, עישנתי איזה שבוע,
שגילגלתי בבית, ובכללי תפסתי שמש. מאחורי ישב נער אחד עם אמא
שלו. היא נורא כעסה עליו, כי הוא נכשל באיזה מבחן. היא שאלה
אותו אם הוא קונה זמן מאנשים ובגלל זה הוא נכשל. הילד נלחץ קצת
ואמר לה, שהוא בחיים לא עשה זמן והוא גם בחיים לא מתכוון
לעשות. הוא סיפר לה על הרצאה, שהייתה להם על הזמן בבית ספר,
כמה שזה מזיק ואיך מתמכרים ואחר כך אי-אפשר להיגמל. האמא,
כנראה, הסתכלה על הילד בגאווה. היא בטח סלחה לו. העיקר, שהוא
לא שורף זמן.

ביום שישי, כשהתעוררתי, רציתי כהרגלי לעשות איזה שני באנגים
בשביל להתחיל את הבוקר בסבבה. פתחתי את הקופסא של הזמן.
להפתעתי, גיליתי, שנשארה שם כולה חצי שעה, ומה זה חצי שעה, ראש
אחד אי-אפשר לעשות עם זה. הלכתי למטבח וניסיתי לקסס את השעון,
שהיה תלוי על הקיר. סתם עשה לי כאב ראש.