[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
ניחומים

הלוויה רבת משתתפים, כנהוג כשאדם צעיר הולך לעולמו. כל החברים
כבר הגיעו. בני המשפחה עומדים יתומים בפינה, ליבם חרב. לאיש
אין מילות נוחם, רק חיבוק חזק ודמעות שזולגות ללא הפוגה, ללא
בושה.

הלוויה רבת משתתפים וכולם שותקים. אפילו שיחות החולין הקטנות,
כמו שקורה  כשהנפטר בא בשנים, מרחשות רק פה ושם , לסירוגין,
בשקט ובהחבא.

מישהי שואלת, "ממה נפטר?" לא ממהרים לענות. אחד אומר, "מה לא
שמעת? התקף לב."
"התקף לב? קשה לי להאמין בגיל שלו." ומישהו אחר בפינה, מלחש
באוזן חברו, "התאבד המסכן, אבל לכולם מספרים שחטף התקף לב,
מתביישים."

הלוויה רבת משתתפים, אבל שותקים. אין נאומים, אין הספדים. רק
הרב הישיש אומר, "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים." וקול הבוכים
עולה  בזעקה, ואין ניחומים.

שבעה רבת משתתפים ואת שמו לא מזכירים. אני מתבוננת סביבי לא
מאמינה למראה עיניי. משם מהפינה עולה קול צחוק. מישהו סיפר
בדיחה. בפינה אחרת פתחו שולחן. פיצוחים, דברי מאפה, שתיה קלה.
מישהו מציע משקה חריף. הולך, הכל הולך בשבעה הזו. רק את שמו של
הנפטר לא מזכירים. על הכל מדברים, בעיקר על החיים, על העבודה
על עניני חולין ואת שמו של הנפטר הס מלהזכיר.

אני מתבוננת באחות הבכירה. גידלה אותו על ברכיה. מדי פעם קמה
יוצאת את החדר. חוזרת מתייבשת מקנחת את אפה, ומצטרפת ליושבים,
כאילו דבר לא קרה. רק עיניה האדומות וחולצתה הקרועה מרמזים
שהיא בין הנפגעים הראשיים.

בפעם הבאה שהיא חומקת מהחדר, אני אחריה, מצטרפת אליה לסיגריה
על המרפסת. שותקים שתיקה ארוכה.
"את יודעת היא אומרת לי מזל שההורים כבר אינם, היו מתים
מבושה."
"לא פשוט," אני אומרת, "לא פשוט."
אוי היא נאנחת אנחה עמוקה קורעת לב, "כן, לא פשוט, מכה כזו
נפלה עלינו. לא יודעת איך מתגוננים."
"אתם כבר יודעים למה?" אני שואלת בזהירות.
היא מרימה אלי מבט חודר.
"את יודעת?"
"כן, " אני לוחשת בשקט, "כן, אני יודעת. כולם כבר יודעים. עבר
כאש בשדה קוצים."
"ואף אחד לא אומר כלום... למה אף אחד לא אומר כלום?"
"כנראה מנסים לגונן עליכם עוד קצת." אני מהרהרת בקול.
"כנראה."

שבעה רבת משתתפים. אבל כולם מעמידים פנים כאילו כלום לא קרה.
רק בפנים הספק מחלחל, הבושה והכעס ורגשי האשם. אבל כולם רק
מעמידים פנים והשקט מכסה על הכל. האישה, היתומים הם עתה חסרי
כל. חסרי הגנה מהתביעות המשפטיות, חסרי כל תרתי משמע. והגרוע
מכל אינם יכולים אפילו לבוא בטרוניה אל בעל חובם האמיתי שהלך
והכניס לעצמו כדור בראש בלי הסברים, לא סימנים מבשרים, בלי
פרובוקציה נראת לעין. פשוט קם יום אחד והחליט כנראה שנמאס לו.
לא, אני יודעת לא פשוט. הרבה לילות שינה עברו לבטח גם עליו. אך
שלא שיתף אחרים בכאבו. רק קם ועשה מעשה. והתחמק מאחריות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אם אני אכתוב
שלושת אלפים
עמודים של הזיות
כספית, בטח
אנשים יאמנו
שאלו נבואות
בעוד כמה אלפי
שנים..."




צרצר, חושף את
נוסטרדמוס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/8/01 2:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה