הוא לא הצליח להבין את זה. לא הצליח לקלוט.
הוא לא הצליח לתפוס, שיותר הוא לא יראה אותה עוד, וזו הייתה
הסיבה האמיתית, שהדמעות לא באו.
שעות הוא חיכה להן, ישוב בשקט בחדרו.
הן סרבו לבוא.
הוא התחיל לתהות לגבי עצמו; האם הוא כזה אדם קר ונטול רגשות?
כזה מרוחק מכל מה שקורה מסביבו? כזה אפאטי?
דפיקה חרישית נשמעה על דלת חדרו, אשר נפתחה מיד בתומה ומבעדה
הציץ ראשה של אימו. היא נשאה איתה תה וביסקוויטים על גבי מגש
פלסטיק שרוט.
"אתה רוצה לדבר על זה?" היא ניסתה לשוות לקולה את הטון הכי
פחות לוחץ, שיכלה.
בנה שלח בה מבט חד כסכין בעיניו הקרות כקרח והיא נסוגה, סוגרת
אחריה את הדלת ולוקחת את המנחה שלה איתה.
לדבר על זה? מה זה בכלל זה? איך שאני מרגיש בנוגע למצב?
מה אני רוצה לעשות? מה שקרה לה? עליה? עליי? מה זה זה?!
הוא השמיע נחירת בוז קולנית.
הוא אפילו לא הרגיש ממש עצוב. כאשר החברה הכי טובה שלה התקשרה
אליו וסיפרה לו מה קרה, הוא שמע את בכייה בטלפון, אך לא הצטרף
אליו. הוא פשוט לא האמין, שזה באמת קרה. לא לה. לא לו.
במוחו חלפה המחשבה, שהכול בעצם חלום, הכול זה רק חלק מסיפור
בדיוני ובעוד רגע יצלצל הטלפון והוא ישמע את קולה מהצד השני
מספר לו, שמזל, שהיא נסעה הביתה עייפה, כי היא נהגה כל הדרך על
80 קמ"ש והיו מלא ניידות משטרת תנועה בכל מקום. טוב שהיא לא
נהגה ערנית על 120 - עוד היו שוללים לה את הרישיון!
חיוך קל התפשט על שפתיו. מצחיק איך אנשים לא מסוגלים להבין,
שיכול להיות כל-כך הרבה יותר גרוע. חושבים, שדברים כמו להיכשל
במבחן או לריב עם חבר טוב זה סוף העולם. והיא לא הייתה מעל זה
- גם היא חשבה כך, לפעמים.
הוא קימץ את אגרופיו בכעס. הזעם הגיע לפתע - הוא בכלל לא ציפה
לו.
והיא? איך היא הרשתה לעצמה לעזוב כך? פשוט להיעלם מחייו? איזה
חוסר התחשבות. ולמה היא לא הייתה יותר זהירה?
אך הוא ידע, שלזהירות לא הייתה שום יד בדבר.
היא הייתה עייפה, אבל לא מספיק עייפה כדי למנוע ממנה מלנהוג
הביתה. הצעיר ההוא שתה, אבל לא מספיק כדי למנוע ממנו לעלות על
הכביש. אם הם לא היו שם, שניהם באותו הרגע הקטלני, קרוב
לוודאי, שהם היו מגיעים לביתם בשלום. אבל הגורל הכתיב אחרת
והתוצאה של מעשיהם ידועה הייתה כבר לכל.  
הוא נשכב על המיטה, כי לא הצליח לעמוד יותר בכדור האשמה הכבד
הזה, שחש גדל ופועם בחום חולני בבטנו.
אמש, כשהיא עצרה את המכונית מחוץ לביתו, הוא עיכב אותה מעט
בנשיקה.
אגרוף אחד התרומם לצד גופו והונחת בחבטה על המזרון.
אם לא הייתי מנשק אותה, היא הייתה עכשיו בחיים! היא הייתה
עוברת בצומת הרבה לפני השיכור ההוא!
הכעס הזה, ששב לביקור, הוחלף במהרה באשמה טבולה בבושה.
ואם הייתי מעכב אותה בשביל עוד נשיקה אחת... היא הייתה עוברת
שם הרבה אחריו.
עוד נשיקה אחת. הוא היה נותן הרבה בשביל עוד נשיקה אחת ממנה.
איזה בזבוז, חשב לעצמו.
הוא התהפך על צידו ושלח יד אחת קדימה אל המקום, שבו ישנה רק
לפני יומיים.
ואולי הייתי צריך להציע לה להישאר לישון? לא... היא בחיים לא
הייתה מסכימה. הייתה מתרצת משהו בנוגע להחזרת האוטו... אבל היא
הייתה כל-כך עייפה!
הוא נזכר, שלפני שנסעה, הוא פתח את דלת הנוסע וביקש ממנה לנהוג
בזהירות. היא חייכה אליו בתגובה.
היא תמיד הייתה מחייכת, אפילו כשהוא לא חייך בחזרה. גם בבוקר,
כשהוא היה פוקח את העיניים והיא הייתה שם, ישר היה משוגר אליו
חיוך. היא אף פעם לא אמרה לו "בוקר טוב", תמיד הייתה אומרת
"היי". זה היה קצת מוזר - אבל זה היה הקטע שלה: להביט בעיניו
נפקחות, נכנסות לפוקוס, קולטות אותה, לחייך ולהגיד "היי".
הוא נאנח, כשמוחו לקח אותו לפתע למחוזות בלתי צפויים.
השמלה, שהיא לבשה אתמול. היא הייתה כל-כך יפה בה. אז למה הוא
לא אמר כלום? ולמה הוא לא סיפר לה איך הוא מרגיש? למה חיכה?
הוא הניח, שכעת כבר מאוחר מדי וזה לא משנה בין אם היה מספר לה
או לאו. עכשיו, או שהיא כבר לא יודעת דבר או שהיא יודעת הכול.
והוא פחד - פחד, שהיא יודעת הכול ונוטרת לו טינה, כי לא סיפר
לה, כי הניח לה למות כך, בלי שתדע באמת איך הוא מרגיש כלפיה.
רק אתמול היא הייתה כאן איתו. צוחקת, מדברת על העתיד - זה
שקיים רק בתוכניותינו ולכן הוא אשליה בלבד. לה אין עוד עתיד,
הוא נותר לבד עם אשליותיו.
ממש לפני שחנתה, היא סיפרה לו על החלום, שחלמה בלילה:
"אני פותחת את הדלת לחדר מלא מראות ובמרכזו יושבים שני האקסים
שלי ואתה. אתם צוחקים וטופחים אחד על גבי שכמו של השני בחום.
סוריאליסטי, אה? מה אתה חושב, שזה אומר?"
הוא ידע בדיוק מה זה אומר. הוא לא היה צריך תואר כדי לקרוא
ולנתח אנשים, כדי לראות בהם עומקים, שהם בכלל לא יודעים, שיש
בם. הוא לא השיב לה. אפילו לא חייך. פשוט נשק לה, ירד מהאוטו
ופתח את הדלת אחריו, לאחר שטרק אותה, כדי לזרוק לה מילת
אזהרה.
היא נסעה ולקחה איתה את כל המותרות, שהביאה עימה. את הכול. לא
השאירה אחריה דבר בשבילו. לא עוד חיבוקים, לא עוד נשיקות, יותר
לא יחוש בחום גופה לידו בלילות הקרים, יותר לא יתקשר רק לכמה
דקות כדי לשמוע את קולה ולראות שהיא בסדר (עכשיו אני צריך
להחליט על מספר חינם אחר, חשב לעצמו בנחישות). לא עוד שיחות
מטופשות על תוכניות טלוויזיה, שאיש מלבדם אינו זוכר, לא עוד
ריקודים במכונית, לא עוד משחקי קלפים ישנים, בדיחות "שניצל"
ומיץ דובדבנים באמצע הלילה.
פתאום הוא הרגיש כל-כך לבד.
הוא לחש את שמה, בלי שהיה מודע לכך.
ליבו התכווץ בקרבו.
הוא התהפך על בטנו ואחז בחוזקה בכרית בידיו. בלי משים לב, קרב
את אפו אליה ולקח שאיפה עמוקה. ריח השמפו של שיערה הציף אותו.
הוא נזכר בערמות הספרים בחדרה, על המדפים, על השידה, על
השולחן, למרגלות המיטה. עשרות ספרים, שהיא תכננה לקרוא. אל זה
הוא יכול היה להתקשר. גם הוא היה כזה, אחרי הכול.
הוא חש ביגון משתלט עליו, צער על כל הספרים האלה, שלא ייקראו
על ידה לעולם. הם לא יודעים מה הם מפסידים - הוא יודע.
הוא ידע, שאיש לא יקרא אותו- כפי שהיא קראה, שאיש לא יכתוב
אותו- כפי שהיא כתבה.
והדמעות שטפו אותו, מרטיבות את הכר עם ריח שיערה ואיתן באה גם
ההשלמה. הוא הבין, שהיא איננה.