האומללות זה משהו שהרבה יותר קל לחיות איתו מאשר עם האושר.
כשאתה אומלל אתה מרגיש בטוח בתוכך. אינך מפחד מהעתיד כי את
האומללות בניגוד לאושר אתה לא מפחד לאבד. כי על האומללות אין
צורך לשמור. כי בתוך האומללות אתה יכול להיות הכי מוקצן,
מטורף, משוגע, הכי שאתה, ולא להצטרך לתרץ את זה בשום סיבה. הרי
מי יבוא אליך בטענות כשאתה אומלל? מי יעיז להגיד לך משהו רע
כשהוא רואה כמה אתה סובל?
הרבה יותר נוח להיות אומלל. כי בניגוד לאושר לאומללות לא צריך
שותפים, לא צריך להתחשב באיש, לא צריך לתרום לחברה, אפשר רק
לשבת כל היום בבית ולעשות מה שאתה הכי אוהב שזה בעצם לעשות
כלום ולהיות כלום.
אבל זה יוצר מין פרדוקס כי אם כשאתה אומלל אתה בעצם עושה מה
שאתה הכי אוהב זה לא הופך אותך למאושר?
הפרדוקס הזה פשוט אומר שאתה אוהב, שאתה מאושר להיות אומלל.
בגלל זה נוח לך עם האומללות, ובגלל זה אתה לא עושה שום דבר כדי
להחליפה באושר. כי בשבילך האומללות עצמה היא האושר האמיתי
והטהור. ואם בשבילך זה ככה, יכול להיות שיש עוד אנשים שמרגישים
בדיוק אותו הדבר? ושכל עיניין ה"אושר" הוא התחזות פנימית
וחיצונית? ושכל מי שמאושר הוא בעצם אומלל שמזייף אורגזמות
רוחניות?
מפחיד לחשוב את המחשבה הזאת, אז אתה מעדיף להדחיק אותה לתחתית
התת מודע שלך כמו שעושה 98% מהחברה המערבית. אבל השאלה היא האם
ההדחקה באמת עובדת? או שגם היא זיוף אחד גדול? כי אם היא באמת
עובדת אז כולנו באמת ובתמים מאמינים שהמאושרים מאושרים
ושהאומללים אומללים, ושהמצב בסדר כמות שהוא. אבל אם היא לא
באמת עובדת, אם אנחנו יודעים שמי שמאושר אומלל ושמי שאומלל
מאושר למה אף אחד לא קם ומפסיק את ההצגה הזאת? אולי בגלל שכל
אחד מאתנו יודע את האמת אבל בטוח שהוא פשוט בן אדם כל כך מיוחד
ושהוא היחיד שרואה את זה ושמרגיש ככה. אז אף אחד לא פוצה את
פיו, למרות שזה מה שכולם חושבים, וככה אנחנו נותנים להצגות
ה"אושר" וה"אומללות" להימשך ולהימשך ויחד איתן נמשכים חיינו
הבורגנים, הקטנים ויש מי שיאמר האומללים...