אני לא עצובה, אני לא שמחה. אני לא יודעת מה אני, אני מודעת
היטב למה שאינני.
תחושת הריקנות משתלטת אט אט, והפרצוף מזמן כבר הפך לכלי ביד
הזיוף. ומה איתי? מה אני בכלל? נפש כבויה בעולם כה אומלל.
מחפשת ריגושים, מאסתי בשיעמום. אך הקול שקורא לי מרוחק ועמום.
אין לי חשק לעשות משהו ובאותה העת אין לי כוח לעשות כלום.
עייפה מלצעוק לעזרה בתוך החשיכה התהומית שאופפת אותי.
הקלישאות, כמו חיידק בפי מתרבות. והעצבנות משלחת חיצים מורעלים
לסביבה.
מתי זה יסתיים? הרי הכל עובר. הכל חייב לעבור. לא?