נכתב לגלריה השלישית של פורום מוסיקה ישראלית של Ynet,
בהשראת שירו של ימי וסלר (הבילויים).

ג'וזפין,

יקירה -
אני יושב כאן, ומחכה.
מראה של העיר העתיקה מחזיר אליי זכרונות ממך. אני נושם את
ניחוח הים וחושב על גרונך, נוגע באבנים הסדוקות וחושב על בקעי
עורך. שומע מילים זרות, מילים זרות, מילים זרות. אני חושב על
המבטא המתערסל שלך.
אין צורך בכיבושים. אינני רודן, אלא שאני יודע שאת תהיי שלי.
לא אהיה שלך, יקירתי. את לא זקוקה לסמלים כדי לשבות את עיני,
עיניי אינן שבויות של איש מלבד שכלי ומבטי הממוקד. גם אם
כובסות יניפו מולי בזעקה אילמת דגלים מגואלים בדם, ויריות
צוהלות ונוקבות ילוו את בואך, שלך לא אהיה. את תהיי שלי.
אינני שונא דת ולא לאום, לא אשרוף בתי כנסת ולא בתי עם. אפילו
את בתי הבושת אשאיר על תלם.
ולו בלבד, שלא אהיה שלך - שאת תהיי שלי.
הקנאות שלך מעבירה אותך על דעתך, יפתי. אינך מושלת בתשוקתך,
ואת פונה לעורר את זעמי עם זכרונות מגברים מתים. זוכרת את
הורדוס, זוכרת איך השווית את גדולתי למצורע ההוא? גם אני יכול
לקחת את התינוקות ולירות להם בראש.
אין לי צורך בזה, כי לא אהיה שלך. את תהיי שלי.
ופסליי, הם יזכירו לך אותי בכל רגע, אבנה אותם בכל מיני גדלים,
כולם שלי. כמוך, יקירתי, גם את תהיי שלי.
את תראי: צלמי יביט אליך מכל פינה בעכו, וגם כשאשאל,
התהיי שלי?
ואת תגידי -
?


- נפוליאון.

נ.ב. עוד אבוא לכבוש אותך. את עוד תפסיקי את ה"נה ניי ני ניי
ני ניי ני ניי ני ניי ני ניי" המתריס שלך.