על גבעת גיבורים אני עומד הלילה
טרשים מקודשים בוהקים בלבן
תחת ירח חצוי
ירח שבור

הבל נשימתי מתערבב
בהבל אהבתי קדושתי
בהבלי אחיי האהובים
ועל האדמה הכהה
עשבים שותים את
אגלי הזיעה הנושרים
מקווצות זקנינו
ועכשיו אני חש
את ידיי לחות
מדם ובוץ
נשימתי כבדה
אך נשמתי צחורה

רגלינו עוד מעט רועדות
מלהט ומאמץ
מחליפים מבטים בחטף
ואל הואדי אנו יורדים
לשטוף מלאכתנו מידינו
בנביעת המים הקרים
בדרך למטה
הירח נעלם
צל הגבעות
עלינו קם
אני שב ופוגש בחשכה
את דממת ינקותי השכוחה
ינקותי השחונה
במדבר השכינה
שם הייתי עולל אבוד
פועה כשה גלמוד
מנפנף ידיים תועות
אחר מגע פנים
חיוך

אך קצות אצבעותיי החיוורות
פגשו רק באור יקרות
אור קדושה מסמא
ללא מגע פנים
חיוך
שטף אותי כחלב אם
זרם דרכי לבן
מטביע וסוחף
ולא הותיר לי דבר
ולא התיר לי דבר

למעט חשכת ואדיות
שהלכה וגדלה
מתפשטת ומכלה
זיכרונות כואבים
שגוועו עם נפנופי ידיי
האחרונים
אחר מגע פנים
חיוך

ורק אדון אחד לי
הרי הוא זה שלקח הכל
ורק מולו לעולם אכרע
כי רק הוא
יהיה לי לאב
שבחשכתי הגדולה
יעשני כוכב

כוכב כבן-הכוכב
שעל גב הארי שאג
וזוהרו האיר את יהודה
באור יקרות וקדושה
בדיוק כפי שאנו
מאורות קטנים
נאיר את דרככם
תינוקות שבויים

וככל שהעלטה מתעצמת בתוכי
כך מתחזק וזוהר כוכבי
עד כי אין לנו צורך עוד
בירח חצוי
והלבנה צונחת מתה
אל הואדי החשוך
נופלת עלובה
למרגלות הגבעה
כמו שני נערים ערבים
עם ראשים רצוצים
דמעותיהם צרבו את השריטות
שציפורניהם הותירו על ידינו
פועים ככבשים נשחטים
לפני שנפנופי ידיהם האחרונים
גוועו
שעה שחיפשו
מגע פנים
חיוך