ילד עצוב לי...!
אני רוצה להתקשר אליך... לדבר איתך...
אבל לא יכולה...
אמרת לי להתקשר אם אני אתגעגע... אז אני מתגעגעת! אבל אתה לא
עונה...
אני כל כך מצטערת על הזמן שיכולתי לבלות איתך, והיה כל כך הרבה
זמן, אבל לא עשיתי את זה...

כבר כמעט שנה עברה... והחיים ממשיכים, אבל אחרת... לא כמו שהם
היו פעם... זו כבר לא אותה שמחה, אותו שקט, אותה תמימות!...
שזה לא יכול לקרות, שלי זה לא יקרה, שאתה תחזור...
אני כבר לא יכולה להאמין שתחזור, שאתה רואה אותי, שאתה קורא מה
שאני כותבת לך... אבל לא יכולה להפסיק.. .לקוות...
ילד עצוב לי... הפכת את השנה האחרונה לשנה הכי עצובה בחיים
שלי... הפכת את השמחה לעצב, את האומץ לכאב, את התמימות לפחד,
ואת השגרה לגעגוע...
געגוע אין סופי למשהו שכבר לא... לא...

לא חשבתי שזה יקרה... לקחתי אותך כמובן מאליו... חשבתי שתמיד
תרוץ אחרי... שתמשיך להתקשר בכל מקרה... שתמיד תהיה פה...
ידעתי שאתה לא תעלב אם אני "אשכח" להתקשר... או אם אני אתקשר
מחר (או שלא)... אפילו באותו לילה... בחצי שעה האחרונה של
החיים שלך!... כשבחרת להתקשר אלי...! הייתי בטוחה שלא תעלב...
שתמשיך להתקשר כמו תמיד... שתמשיך להיות...
אבל טעיתי, והכל נגמר.
אנחנו לא נפגש מחר כמו שהבטחתי, ואתה לא תתקשר יותר, וגם אני
לא אתקשר.

כרגיל.

מלאך שלי אני מתגעגעת וחושבת עליך תמיד...
עכשיו, כשאתה כבר לא...