כל חברי לכיתה עמדו לפני.
אהבתי את הרגע הזה.
את הרגע שבו התבלטתי.
את רגע התהילה היחיד.
את אותו רגע אדיפלי, שבו אף אחד לא רוצה להיות במקומי.


ביום הראשון למחלמה, התגייסו כולנו.
אני, דניאל וג'ף, ואפילו אותו אחד מהפאב, שאף אחד לא יודע איך
קוראים לו, אז אנחנו קוראים לו מקס המשוגע, אתם יודעים, מאד
מקס.
כולנו קיבלנו מדים כאלה יפים, שרשום אליהם רכוש יו אס ארמי,
כאילו שאנחנו נגנוב אותם כי אין לנו בגדים.
בכלל, מתייחסים אלינו כמו אל כלבים כאן. זה כנראה כי הצבא הפך
להיות מקום מפלט לכל מוכי החברה, שרק מחכים לשלוף את הנצרה
מהרימון ולהשליך. אז אנחנו לא המוכים האלו, ואנחנו פה כי זה
מצב חירום. אנחנו פה במלחמה, לא משחקים סתם משחקים.
שבועיים אימונים, כי אין יותר זמן, ושלושה חודשים של קרב בלי
לצאת הביתה. אם המפקד מחליט שצריך, אז נשארים עוד. אין כל כך
הרבה מה לעשות פה, על בית הכלא הצף שלנו, ואין לנו כל כך הרבה
בידור. כי לצבא הכל כך נחמד שלנו לא כל כך אכפת. אז אנחנו
מבדרים את עצמנו.
יש לג'וש מערכת, שבה כל היום הוא שומע להיטים ישנים ישנים.
פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג וחבריהם. לא שיש לי בעיה עם
נוסטלגיה, אבל עד כמה שזכור לי מר סינטרה לא תרם למדינתנו
האהובה.
ואם אי אפשר להקשיב למערכת של ג'וש, אז מקשיבים לחצוצרה של
אמדאוס. לא באמת קוראים לו אמדאוס, אלא קוראים לו ג'וזף, והוא
עריק גרמני, אז אנחנו קוראים לו אמדאוס.אנחנו גם מתייחסים אליו
כמו אל אחד משלנו, והוא אף פעם לא בתא שלו, כי לאן הוא יכול
לברוח?
אבל, גם אמדאוס לא יודע לנגן, אז יוצא שכמעט כל ערב אנחנו
משתכרים, כי אין שום דבר אחר. הכל נגמר, משום מה, חוץ
מאלכוהול. איכשהו תמיד יש, ויש מספיק כדי לשכר גם אותי, גם את
דניאל וגם את ג'ף.

לפני כשבוע ראינו אסטרואיד, חולף 4 מטר מהספינה שלנו. אנחנו לא
מתרגשים מזה כבר, אבל זה היה יותר בר-שיכחה אם צי ארצות הברית
לא היה מחליט להפגיז אותו. אי פעם עמדתם בראש השנה הסיני במרכז
הכיכר? אז זה היה מופע אור קולי כזה, שאנחנו בטוחים שכל שנייה
יפגעו בנו. אז גם אחת הספינות נתנה לנו תוספת אספקה. לא ממש
משהו חשוב, אלא יותר מרים מורל כזה, מעין ספיריט-ליפט, שתעזור
לנו במסע הארוך שלנו. ואז הבנו שאנחנו לא לבד...

חתיכה מהאסטוראיד נכנסה דרך הסיפון שלנו, ונחתה על המטבח. לפתע
יצא מהאסטרואיד איזה יצור חסר תועלת, חסר תכלית, שנראה כמו
סרטן ענק. זו היתה הפעם הראשונה של רוב הבחורים שהם ראו חיזר
באופן מלא ולא מוזיאוני, ולכן היו כמה שלקו בהלם.
החיזר, אשר מכונה אמורף, אמר- עצרו אש. ואף אחד לא ירה. ואף
אחד לא נשם. ואף אחד לא זז. אחרי כעשר דקות שנראו כמו נצח,
אמורף נראה כועס מאוד. הוא הרים את ידו הימנית.

התעוררתי בבית חולים, שכל הקירות היו מכוסים תמונות עלובות,
שלא היו מעניינות אותי אם הייתי יכול לקום המיטה. פיזית- הייתי
קשור. לפתע בא אח, ואמר לי  :"יפה, התעוררת, היה לך קשה כל
הסיוט הזה, מזל שהוצאנו ממך את הרעל...". הוא שיחרר אותי, ואני
בלי לרצות התחלתי לחנוק אותו. הוא צעק לאבטחה, אבל אף אחד לא
בא עד שהרגתי אותו. הרגשתי חלש מאוד, כנראה מהרעל, אבל לא
יכולתי להזכר מה קרה לי אחרי שהוא הרים את היד. לא משנה מה קרה
אז, אני חי, וכנראה עבר די הרבה זמן. כשהרמתי את ראשי ראיתי
שני אנשי בטחון, שחומי עור, גובה כל אחד מהם הוא כ2 מטרים
ועשרים סנטימטרים, ומשקל כל אחד לפחות מאתים קילוגרם של
שרירים. כל אחד מהם היה לבוש במדים לבנים שרשום אליהם "אבטחה",
והם הרימו אותי באויר ללא כל קושי.
הם זרקו אותי מהחדר ונחתתי על ענן.
הבטתי סביבי, אבל לא ראיתי שום אדם מסביבי.
התחלתי לנסות ללכת, אבל זה היה קשה, אז רק זחלתי. הסתובבתי ולא
ראיתי את הדלת שממנה הם זרקו אותי. לא היה שם כלום.
התהפכתי על הגב וראיתי חבל בא לכיווני.
החבל אמר :"חבל שאתה לא יכול לקום, הייתי מראה לך מה המקום
הזה...", נסיתי לשאול אותו, אבל כל מה שיצא לי זה רצף הברות
בלתי הגיוניות.אז התהפכתי שוב על הגב, והרגשתי דקירה חזקה מאוד
במרכז עמוד השדרה.
ואז גיליתי את עצמי במערה, שחורה שחורה שחורה עם אור מועט,
כאשר נטיף ענק פגע בי בגב.
התעלפתי.

מצאתי את עצמי בספינת חלל שלי, עם המדים שלי, ועם הרובה שלי,
מוציא עשן.
אמורף נראה גוסס, וג'ף וג'וש תפסו אותי.

כל חברי לכיתה עמדו לפני.
אהבתי את הרגע הזה.
את הרגע שבו התבלטתי.
את רגע התהילה היחיד.
את אותו רגע אדיפלי, שבו אף אחד לא רוצה להיות במקומי.
המפקד הרים את ידו.
כולם טענו את נשקם וכיוונו אותו עלי.
אז התחיל הפחד.
לא יכולתי לנשום, ידעתי שזה הסוף, ובגלל הלם קרב טפשי, אני
מוצא כרגע להורג. במשפט שדה.
ורק החלל ידע את זעקתי.
המפקד הוריד את ידו, ומטר של כדורי עופרת עט לכיווני, מאיים
לפלח את גופי.
ורק החלל יודע את זעקתי.