אני שונא את העיר. רבי הקומות הסתירו את השמיים אחד אחרי השני,
מאיימים ליצור מגדל בבל חדש, גועל נפש מודרני, הדרך היחידה
לכנות את האדריכלות החסכנית הזאת. העשן וההמולה גורמים לכל אחד
מאיתנו להתחבר לתוך שגרה אפורה, אפורה כמו הפיח שיוצא
מהאוטובוסים שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה. לא משנה היכן אתה
נמצא, זאת נקודת האמצע שלך, בכל נקודה ונקודה אתה יכול לשמוע
את הרעש שהמפעל המשומן להפליא מפיק, אפילו בשעות הקטנות של
הלילה. מי שיגיד שהוא ישן טוב בלילה, משקר! הוא סתם התרגל
לישון במינימום נוחות רק כדי לקום בבוקר ולהשתוקק לקפה שיחזיק
אותו ער מספיק כדי לעבור את היום - השגרה.
אני מרגיש שאני עובד בשביל אחרים, החסכונות נאגרים אולם אני
מסריח מחוסר סיפוק, שום ספא או מקלחת לא ייקחו את הריח הזה
ממני. אתה מנסה להיאחז בכל פיסת חופש שאתה זכאי לה, דווקא אלה
מחליקות הכי מהר מהידיים שלך, משאירות אותן מיותמות ומחוספסות
- מתרגלים.
יום ראשון, מזג אוויר אביבי מושלם, קשה להאמין שהרגשתי בו דרך
הכהות שהעיר מקרינה, אפילו השלכת מפחדת להראות אותותיה בה. אני
מתעורר מתוך מחשבה חדה של לעשות משהו שונה. אני ממהר להתלבש
בקלילות ופונה אל עבר המקום שבו השארתי את המפתחות, לבטח אחפש
אותם שעות ואמצא את עצמי מחטט בכיסים לאחר שעה תסכול, מחייך
במבוכה אחרי שהפכתי חצי מהבית שאליסה הספיקה לסדר יום לפני,
ויוצא מהבית בעודי מעביר אותם מיד ליד.
"אליסה, אני יוצא מעט. אוויר צח לא יזיק לי אחרי השבוע הארוך
הזה, אחזור בעוד שעתיים-שלוש, אוקיי?"
אליסה, ההחלטה הכי נחרצת והגיונית שעשיתי בחיי, מקרה פשוט של
אהבה אורבאנית שמפגיש שני אנשים במקרה ולקראת סוף הסרט הם
מוצאים את עצמם בתוך עולם מושלם, שרויים באופוריה של האפי
אנדינג.
היא זרקה "טוב" חלוש מחדר השינה והמשיכה לישון. אלוהים יברך
אותה, בחודש השני להריונה ולא מפסיקה לזוז לרגע, לקח לי זמן עד
שהכרחתי אותה לוותר על העבודה ולשבת בבית. העדפתי שתעשה מה
שבראש שלה, המצב הפיננסי שלנו היה מעולה - שנים של השקעה,
במילים אחרות קריעת תחת.

המעבר בין התחנות תמיד היה מטרד, ברוב הפעמים פשוט כיביתי אותו
בתסכול וזמזמתי לעצמי שירים ישנים וטובים. "יום אביב נפלא,
תצאו החוצה, תנשמו אוויר צח, לא נשאר ממנו הרבה בעיר הזאת," את
המילים האחרונות אמר הקריין בקול נוגה מעט, אכזבה מוסתרת
אסתטית. "מנת רוגע בשבילם, פיסות נוסטלגיה קטנות," הכריז בעוד
קולו דועך והמוזיקה מתגברת. סגרתי את החלונות והתנתקתי מהעולם
מסביב, נסיעה ארוכה הרחק מכאן.
לאחר חצי שעה של נסיעה הגעתי, העיר נראתה כבולעת את קו האופק
ושוברת את האיזון בין הכחול של הים והירוק של היערות מסביב,
קובייה אפורה שמעכירה על הטבע. הכפר כה שונה מהעיר, שקט מתמזג
עם מודרניות עקשנית, על כל בית יש אנטנה או שתיים, בכל חנייה
יש שתי מכוניות, אך עדיין... שקט.
עליתי על אחת הגבעות והתיישבתי מתחת לעץ בודד שעמד על קצה
הגבעה, האוויר הצח מדגדג את האף, גורם לך לרצות לכלוא אותו
בבקבוק זכוכית ולשמור לימים פחות טובים. עצמתי את העיניים
ונתתי לרוח לסתור לי בפנים, לסתור לי על כך שלא עשיתי זאת
מספיק. היא ליטפה אותי בחמימות מרגיעה, הזמינה אותי לרחף יחד
איתה. העיניים היו סגורות, אך תמונה מוחשית ונוסטלגית הצטיירה
דרכן.

"מייקל, בוא הביתה, הכנתי עוגיות כמו שאתה אוהב," אימא יצאה
מהבית וקראה לי לחזור הביתה.
"ורה, מחר נלך ליער לחפש ארנבים, טוב?" ורה הנהנה. "אני בא,
אימא," רצתי חזרה הביתה.
"מייקל, למה אתה לא מזמין את חברה שלך הביתה? תאכלו ביחד
עוגיות, אני יכולה להכין עוד," אימא אמרה בחיוך. היא גרמה לי
להסמיק עד שהלחיים שלי האדימו לצבע עגבנייה, "אימא, היא לא
חברה שלי, תפסיקי!" אימא צחקה, ליטפה לי את הראש וחזרה
לעיסוקיה.

אני וורה יושבים לצידו של עץ, היא משעינה את הראש על החזה שלי.
"מייקל, איך אתה רוצה שהעתיד שלך יהיה?" הסתכלתי למעלה וסגרתי
עיניים. "אני רוצה אישה, שלושה ילדים ובית בכפר, מקום שבו
הילדים יוכלו לרוץ ולשחק, כמונו." חייכתי ופקחתי את העיניים.
"אתה יודע, הייתי יכולה לאהוב אותך אם לא הייתי אוהבת את העיר
יותר," ורה ענתה והרימה את ראשה מהחזה שלי. נשקתי לורה על
המצח, "זה מה שמבדיל בינינו ורה, זה מה שמבדיל בינינו."

"דוד פינלי יסיע אותך לעיר, תמהר", אבא זרז אותי בעודו תוחב
ארנק עם כסף אל תוך כיס המכנסיים שלי, "אתה הבן היחיד שלי,
השקעתי את כל הכסף שלי בניסיון להביא לך את העתיד הטוב ביותר
שאני יכול, אל תאכזב אותי ואת אימא שלך." אימא באה וחיבקה
אותי, "אני לא רוצה לנסוע, אני לא רוצה לעזוב!" דרשתי בכוח
וחיבקתי אותה חזק יותר. "מייקל, אתה כבר ילד גדול, אין לך מה
לעשות כאן. אתה עוד תחזור לכאן, אתה תראה."

צלצול הפלאפון החזיר אותי את תוך ההווה, הצג הראה "אליסה".
"מייקל, תחזור הביתה... אני צריכה אותך," היא שנאה להישאר לבד
לזמן ממושך בימי חופש.
נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון העיר, הראש שלי היה טרוד במחשבות,
מעלה פעם אחר פעם את אותו הסרט שעבר לי בראש כאשר ישבתי בצידו
של אותו עץ. התקרבתי אל העיר אך היא נראתה מתרחקת ממני, גורמת
לי להתנכר אליה. אני לא שייך לכאן, זה לא הבית. הסכמתי עם עצמי
ונתתי מבט במראה, לראות אם העיניים שלי אמיתיות, ההחלטיות בלטה
מתוכן.

פתחתי את הדלת, וריח מוכר משך אותי אל המטבח.
"היי מותק, הכנתי עוגיות כמו שאתה אוהב. המתכון של אימא שלך,"
נשיקה קצרה והיא דחפה לי עוגייה לפה.
"אליסה, הגעתי להחלטה", היא נראתה מופתעת. "אנחנו עוברים..."
לקח לה מעט זמן להבין את הדברים, חצי מאותו הזמן היא ניסתה
להבין למה עמדתי מחייך בצורה אידיוטית. "לאן אנחנו עוברים?"
היא שאלה בהססנות כלשהי.
"הביתה," אמרתי ונשקתי לה, "אנחנו עוברים הביתה".