הולכת בעקבות צעדיך,
 על אדמת הגולן
 בין האבנים והעשב, הגדרות והרוח, ניצני פריחה ושמש חורפית
 על שפת המצוק
 אל מול חלון העמק, השקט, האוויר שאין צלול ממנו
 בתוך נפשנו
 אני עדיין
 הולכת בדרך שכבשו לי רגליך
 אתמול בנחל, כמו היום, כתמיד
 מטיילים בתוך החלום,
 במקום שבו אולי רצינו
 שיהיה לנו בית...
 נוגעת בך, מנסה להבין, להאמין, להרגיש
 מגלה שאני נהנית מרקפות סגולות - גם אם אין להן ריח
 ושהייתי מחייכת אל עצי האקליפטוס,
 גם אילולא היה צליל לעליהם ברוח...
 אני שואפת, גומעת בעיניי את המרחבים ,
 אולי יגידו לי דבר שכוח
 ובתוכי, כל כולי חצויה, כבר מותשת...
 אהובי
 מה טעם בעולם שכולו עשוי מילים, והבטחות
 שאינן נאמרות בקול
 עם כל הקסם
 מעוללת לעצמי...
 אולי סופה של האהבה הזו לרעוב למוות...
 כבר אינני יודעת.



(13.12.2002)