כואב לי, אני נשברת בתוכי...
אני כל כך רוצה לגשת אליך - רק פעם אחת, פעם יחידה, לאזור את
האומץ ולהביט לך בעיניים, לגעת בפיך עם אצבעותיי, ולנשקך, בלי
הסברים, בלי מילים, בחום...
ללטף את פניך עם כריות אצבעותיי, לגעת-לא לגעת בלחיך
ובשערך...
אך אני לא מסוגלת. אני חייבת לשכוח ממך.
עד אתמול חשבתי שאני מסוגלת לבוא אליך, וכבר תיכננתי איך זה
יהיה ומה אומר, אבל היום הכל השתנה.
כבר חשבתי שיהיה לי את האומץ לדבר איתך אחרי שנה שלמה, בה כל
יום חמישי אנחנו נפגשים, מחכים להסעה, יושבים ומדברים כמעט על
הכל - חוץ מהדבר שהכי רציתי לדבר איתך עליו, הכי רציתי להביע
כלפיך.
רציתי לספר לך הכל היום, הכל...
עד שראיתי מה כתבת.
הבנתי שאני לא מכירה אותך כמו שחשבתי שאני מכירה אותך.
אני הכרתי אותך בלי כל הפוזות והמסביב...
עכשיו גיליתי אדם שונה, אחר ממה שחשבתי, שהכרתי, שידעתי, שונה
מאותו בחור שהתאהבתי בו...
אני מבינה עכשיו שאני חייבת להפסיק לחשוב עליך, אבל אני לא
יכולה.
אתה מתגייס בקרוב, ובכלל כבר לא נהיה מתאימים עבורך.

אני רק מחזיקה לך אצבעות שתחזור בשלום ושתהיה מאושר, אבל
מעכשיו - אשכח אותך...
נשבר לי הלב לרסיסים, ואני כבר לא אותו אדם שהייתי.
אני חזקה יותר, נחושה יותר, ועכשיו לא ארשה לעצמי להתאהב שוב,
לא ליפול שוב. רק לשחק בכם, כמו שכולכם שיחקתם בי...

מעכשיו אהיה חזקה, שונה, כמו שאתה השתנית, אחרת... צפה למשהו
אחר כשתראה אותי בפעם הבאה.
אני מחכה ליום הזה, די אירוני - ה-11.9... אתה תראה מישהי שונה
ממה שזכרת וידעת, אתה לא תשבור אותי שוב, או לפחות אני מקווה
שלא.
אני מקווה שאהיה מספיק חזקה בשביל להתנגד לך, בשביל לשמור על
קור רוח כשאני לידך.
כבר חשבתי ללכת על כל הקופה, עכשיו זה שונה.