אנחנו יכולים לשתות יין כול היום
ועדיין תהיה לנו את אותה תחושה בבטן
של בדידות
מחסום
משהו שלא שייך לנו
אבל לא נותן לנו להשתחרר
אי אפשר לבחור במי להתאהב
ואי אפשר להחליט מי אנחנו
רצינו להיות אמיתיים הרבה יותר
אבל הכרזות
חיבקו אותנו חזק
לא יכולנו להימלט
כאב בעיניים
עצב על הפנים
כול המקומות בהם היינו
אין יותר אנשים
רק דמויות מפלסטיק
שמחייכות מבעד למסכות שמתפוררות
בלילות
וחשבנו
שזמן שנותר
תמיד ניתן לברוח
שיר אהבה ועוד אחד
כבר שכחנו את המילים
צבענו את הפנים באדום וכחול
אבל בפנים
לא הרגשנו כלום
הזזנו את הרגליים מהר
דיברנו, ולא ידענו מה בא קודם
החיוך או המילה
אנחנו יכולים לאכול הכול
ועדיין בפנים נהיה רעבים
זה כמו משחק
כמה שניקח
לא יישאר לנו מספיק
אי אפשר לבחור חיים
כמה שנתפתה, תמיד משהו ינחית אותנו
בשדה נטוש
ואנחנו יכולים לדמיין
שאנחנו זרים, נושאים בקרבנו כרכים רבים
בכול פעם שנרצה
נוכל לפתוח, וניזכר
נגלה את עצמנו מחדש
אין כדור
לחיים הטובים
סימנו את המטרה
אבל הפחד משתק
והזמן שנותר
מספיק רק לבכי שיבוא אחר כך
אי אפשר לבחור את עצמנו
כרזות עוטפות אותנו
ותצוגות מזיזות אותנו מהר
עברנו את שלב א' עכשיו מהר לשלב ב'
אולי זה אנחנו באמת
אולי מה שביקשו מאיתנו להיות
כמה יין שנשתה
עדיין נחזור הביתה בערב
מעולפים, אל תוך מיטה קרה
ומחר בבוקר
נתעורר אל תוך אותה תמונה
אולי נהיה אנחנו
אולי דמות מתוך ספר
שביקשנו לעצמנו
ובערב שוב
המסכה תתייבש
ותבקש חדשה.