גם מחר אני אלך לעבודה. יכול להיות שהשמיים יהיו מעוננים, אולי
אני אבהה בהם לדקה או שתיים. לא יותר. היו תקופות בהן יכולתי
להעביר דקות ארוכות במבט מדוכדך אל האופק, אבל בזמן האחרון
הדברים האלה לא מדברים אלי.

כמובן שהמחיר של העדר העצבות, הוא קהות מסוימת בעברו האחר של
הספקטרום. כי הצדק האוניברסלי לא יסבול את חוסר האיזון הזה.
ולכן, אני יכול לזכור שדברים מסוימים שימחו אותי פעם, אבל קשה
לי לשים את האצבע בדיוק על הנקודה. השחזור הוא בלתי אפשרי.

בין הפסגות של האושר האינפנטילי לדיכאון המטמטם, אני לא בטוח
למה אני מתגעגע יותר. כי רגעי האושר מתבזבזים על חלומות בהקיץ
ועל נחמדות לאנשים, אבל רק כשהמים העכורים של הביצה הקיומית
סוגרים מעלי, רק אז אני מרגיש שאני חי.