[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג. ש. מלמד
/
חיים שכאלו

זמן הוא מושג שהפך ללקוני, לדעתי אחד המורכבים. כולנו מנסים
למצות אותו, לנצל אותו כמה שאפשר, ליהנות ממנו.
האומנם?!
האם דקה אחת של אושר אלוהי, דקה של אהבת אמת שווה לשנים של
התפשרות וחיים לא מספקים?! האם בילוי של שעה עם חברת נפש
אמיתית שווה לבילוי יומי עם חברות ממוצעות?
הכמות או האיכות? איך שוקלים?
עזבו אתכם, תשובה לא תמצאו פה, אבל אם תקשיבו באמת אולי...

"אחח הם אכלו פיצה איזה כייף", התענג חברי רוברטו מהטעם
הנפלא.
כאשר ראיתי אותו ככה נזכרתי בכל הרגעים היפים, הוא תמיד היה שם
בשבילי - רוברטו.
אני זוכר אותו תמיד לידי. מוזר, נראה כאילו מעולם לא עזב אותי,
מגונן עלי תמידית מכל רע.

אומרים עלי שאין לי רגשות , שאני פשוט לא מבין. "איכס מגעיל",
שמעתי לא פעם.
למה? אני שואל.
מה, כאשר "הופה היי" ירדה מהמסך לא התגעגעתי?
מה, אני לא רוצה לחלוק אהבה מתוקה עם האחת והיחידה?
כשראו את "קדחת הנילוס 2" לא היזלתי דמעה?

"מה אתה מהרהר, אין לנו זמן לזה", קטע לי רוברטו את רצף מחשבות
הקיפוח.
אכן דעות קדומות רבות ישנן עלינו. "מי אני שאתקן את עוולות
העולם?" סברתי בליבי.

רוברטו מיהר כהרגלו, הוא עובר דירה והיה לחוץ מכל העניין.
"העולם גדול כל כך בשבילנו", אמר לא פעם.  "הנה הגענו, דירה 3
, שדרות הסלון", אמרתי מנופף לעבר האזור.

התקדמנו לעבר הדירה ואז זה קרה.
פתאום היא הופיעה, כמו בקטע סטייל הוליווד כזה, היא פשוט קרנה
מרוב יופי.
אני לא יכול לתאר אותה במילים, כל תאור יעשה לה עוול.
אי אפשר להסביר את התחושה הזאת. הרגשתי שהיא ואני זה פשוט ישות
אחת, אהבה ממבט ראשון.
היא התקרבה. ליטפה אותי ברכות, הרגשתי בעננים, כל הגוף שלי
רעד, ליבי החל מאיץ את קצב פעימותיו.
מעולם לא חוויתי חוויה כזאת. מיד ידעתי שהיא האחת.
הרגשתי נפלא. אפילו הבחנתי בפרצופו המבצבץ של רוברטו מסנן חיוך
קטן. ידעתי שהוא שמח בשבילי.

"טראח!"
כל מה שהספקתי לראות היה הכיתוב "מודעות דרושים".
עניין של שניות.
מצאתי את עצמי מרוח על הקיר.
רוברטו והיא מיהרו אלי, מיד הבחנתי בפרצופו הדואג של רוברטו.

לא לקח לי הרבה זמן, בדרך כלל אני הרבה יותר איטי.
מיד הבנתי כי זה הסוף, התחלתי לאבד תחושה בכל גופי. "למה
עכשיו?" סיננתי לעצמי.
הסתכלתי עליה,  היא הרגיעה אותי, היה בה משהו כל כך שלו.
"אלו היו חיים נפלאים", אמרתי ברוגע, מקבל את רוע הגזרה, מבין
שאין לי על מה להתלונן.
"כן, בהחלט עשרים שעות קסומות", הוסיף רוברטו.
היא לא דיברה, רק הסתכלה בי במבטה המשמים, החלה רוכנת לעברי,
מלטפת את מחושיי, מתקרבת לאוזני. לוחשת לי: "אך כמה נפלאים היו
חייך, חיי הזבוב".
באותו הרגע ידעתי שזוהי אהבת אמת.

זמן הוא מושג שהפך ללקוני, היום כבר לא מעריכים שום דבר.
לפעמים צריך רק לשבת בשקט, להירגע, להיסחף ולהקשיב לזמזום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האוננות הכי
חשובה ביום היא
אוננות הבוקר!


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/8/04 11:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג. ש. מלמד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה