שוב סוף השבוע מגיע ונושא בזרועותיו המון זמן פנוי. כל-כך הרבה
זמן. בסה"כ 48 שעות, ובכל זאת נדמה לי שהן נמתחות מאופק אל
אופק ולא מתכוונות להסתיים מתישהו. אני מניחה שככה זה כשאין
אהבה. לפחות אצלי. מכירים את הרגע הזה, שאנשים מדברים עליו,
אחרי שקורה להם אסון כלשהו, כמו תאונת דרכים או פיגוע? זה מין
רגע בו הכל שקט והזמן כמו עוצר מלכת. כל שנייה נתפסת כמו שעה.
אז לא שאני משווה, אבל כנראה סוף השבוע עבורי הוא מין אסון
פרטי קטן, אישי. ושלא תבינו אותי לא נכון. פעם זה ממש לא היה
ככה. זאת אומרת, כשהייתה לי אהבה. אז יכולתי לקום בבוקר בחיוך
ענקי ולהתפלל שלסוף השבוע לא יבוא סוף ולנצל כל דקה ממנו עד
תום. לא תיארתי לעצמי שכל כך מהר זה ישתנה...
יום בהיר אחד (ודווקא באמצע השבוע) הוא בא ואמר שהוא "צריך
לדבר איתי". אני אחסוך מכם את הקלישאות המטומטמות שרק פרידות
יכולות לייצר, אבל השורה התחתונה היא ש"זה לא ילך בינינו"
ושאני "צריכה למחוק אותו כמה שיותר מהר". זה היה נשמע לי כל כך
אידיוטי. איך אני יכולה למחוק משהו מחיי ועוד בנאדם אהוב עליי?
אפילו כשמוחקים משהו שכותבים אז או שנשארות פיסות מחק שנשארות
מאחור ומלכלכות את הרצפה או שפשוט מכסים בטיפקס, שאפשר לגרד
ולחשוף את הכל. וכאן מדובר באדם, לא במילים!!!  (תסכימו איתי
שזה מסבך את העניין הרבה יותר).
אז ניסיתי את כל השיטות האחרות - להסתגר בבית ולבכות; לשתות
המון אלכוהול; להתנחם אצל חברות; לצאת עם אחרים; ובעיקר
להדחיק. והיום, כשגל יצירתיות נחת עלי, אפילו ניסיתי שיטה
משוכללת יותר - לאכול חצי מקרר בערך ואח"כ לדחוף אצבעות ולהקיא
את הכל. כמה נפלא - איך הראש היהודי ממציא לנו פטנטים (במיוחד
בתחום ההרס העצמי).
הרי זה לא מה שכולם היו רוצים לעשות? לבלוע את כל הדברים
הטובים שאסורים ואת כל ההשלכות השליליות להקיא החוצה ולשטוף
במים?
אז נכון. זה די מגעיל וגם לא תמיד מצליח לנקות את הכל, אבל
תודו שזה נחמד שלא חייבים  לעכל את כל הדברים הרעים שעוברים
בחיים האלה. ואלוהים יודע שהחיים שלי מוצפים בדברים כאלה,
במיוחד בסוף שבוע.
אני לא מצפה שתבינו. ולכל מה שכתבתי אפילו אין פואנטה ממשית.
כמו לרוב הדברים שעוברים בחיים. אמרתי לכם - זה אסון אישי שלי.
ואם אתם חושבים שה"סיפור" הזה גרוע ולא הולך לשום מקום - תמחקו
אותו כמה שיותר מהר. ואחר-כך, אם אתם מצליחים, בבקשה תגלו לי
איך עשיתם את זה. בטוח שאמצא מיליון מקומות ליישם את זה.