אני הולך ברחוב ומביט לאחור. הם רודפים אחרי. הם טובים בלהסתיר
את זה, אבל אני יודע שהם רודפים אחרי. אני מרגיש אותם. אני
מרגיש את העיניים שלהם דוקרות לי בגב. אני שומע את המחשבות
שלהם. מאז שאני זוכר את עצמי הם רודפים אחרי. מתבוננים בי
כשאני לא מסתכל. וכשאני מסתובב, הם מתחבאים. הם טובים בזה.
תרגול מביא לשלמות.

אני הולך ברחוב ומביט לאחור. הם עוד שם. אני יודע. הם בטח
חושבים שאני לא חושד. הם לא חושבים שאני יודע, אבל אני יודע
הכל.

אני הולך ברחוב ומביט לאחור. לא עשיתי שום דבר שבגללו הם
רודפים אחרי. הם סתם עושים את זה לכיף. מסקרנות. הייתי רוצה
לראות אותם פעם אחת, פעם אחת ודי. אבל זה לא חשוב, אני יודע
שהם שם. מסתכלים. עוקבים אחרי.

אני הולך ברחוב ומביט לאחור. הם הרסו לי את החיים, הזונות. אין
לי פרטיות, למרות שלזה אפשר להתרגל. אין לי חברים, כי אף אחד
לא מאמין לי שהם שם. אנשים הם זן מוזר. אומרים להם משהו שקשה
להם לקבל, ומיד הם בורחים. הם לא חושבים איך זה להיות אותו בן
אדם שאחריו רודפים. ההורים שלי שונאים אותי, כי גם הם לא
מאמינים לי. הרסו לי את החיים, הזונות. הם משתעשעים להם איתי,
כשאני נשאר לבד, מפחד, בודד, עצוב ועזוב לעד. ניסיתי לדבר
איתם, לצרוח להם מרחוק שיפסיקו, אבל זה לא עוזר. הם לא מקשיבים
לי. אף פעם. אני עוד שומע את הצעדים שלהם מתקרבים אלי, אני
שומע את הלחשושים שלהם בתוך הראש. הם לא עוזבים אותי. אני
רדוף, אני נרדף, אני מפחד.

אני הולך ברחוב ומביט לאחור. אני סוחב איתי תיק. בתיק יש אקדח.
עוד מעט הם יפסיקו להציק לי, עוד מעט זה נגמר.