עשרים ושתיים שנה וחודש הייתה אביבית נשואה ליפתח. מתוכן עשרים
שנה היו גן עדן, לתפיסתה. רק השנתיים האחרונות היו אחרות.

בתחילת נישואיה ליפתח בגיל 18 הייתה אביבית רק אביבית. בהמשך
הלכה וקיצרה את שמה מאביבית לאביבה, לאביב וכעת היא רק ויו.
הולכת ומתרחבת בממדיה ובו זמנית הולכת ומתקצרת, משום שהפסיקה
לנעול נעלי עקב. בגיל 36 ניתן היה למצאה רוב הזמן עטויה
בגלביות שחורות ורקומות; יחפה או לעיתים יותר רחוקות, נעולה
קבקבים שטוחים צבעוניים. העלימה את חמוקי גופה, אחר כך את
משמניה. מנסה להתחבא ולמחוק את עצמה, ללא הצלחה יתרה.

ההחלטה לפרק את התא המשפחתי ולצאת לחופשי נפלה ביום הנישואין
העשרים. נדמה שאפילו היא לא ידעה לומר בברור מה היה הקש ששבר
את גב הגמל. יתכן שהייתה זו הטבעת משובצת היהלום שקיבלה מיפתח
בערב החגיגות, ואולי היו אלה גורמים אחרים. עיניה נצצו כשפתחה
את הקופסה השחורה המהודרת. שעבורה סימלה את האפשרות לצאת סוף
סוף לחופשי.

האמת חייבת להיאמר. מילה רעה לא חלפה בינה לבין יפתח במהלך כל
עשרים שנות נישואיהם. היא עקרת בית למופת, ביתה תמיד ניצב
חיילים חיילים, כל דבר על מקומו, כמו שלמדה מאימה שלמדה מסבתה.
במטבח תמיד עוגיות מכל הסוגים ומכל המינים והמקרר מלא כל טוב.

הוא, יפתח, שקוע רוב שעות היום והערב בפרויקטים מרתקים. כמעט
שאין לו זמן להבחין במה שקורה מתחת לאפו. אם תשאלו אותו לא ידע
לספר מתי החלו בנותיו להלך, מתי סיימו בית ספר יסודי, אפילו לא
מתי הגיע המחזר הראשון ביחד עם כאבי הלב, שלא לדבר על אספות
הורים או דילמות בחינוך ילדים.

אחרי ששתי הבנות שחררו אותה מעול ההסעות לחוגים, החלה לימודיה
באוניברסיטה. קורס אחרי קורס, בעמל רב וביזע. סיימה את התואר
הראשון שלה בסוציולוגיה, בפילוסופיה ובשפות, מתקדמת בבטחה אל
עבר התואר השני והשלישי.

אם הייתה תולה כל תעודותיה על קיר חדר עבודתה, לא היה נותר
מקום לאלפי הספרים שגדשו אותו בסדר מופתי, נקיים מאבק, סדורים
על פי נושא, שם מחבר ותת נושא. מעוטרים בפתקיות צבעוניות, כדי
שחס וחלילה לא ימצאו דרכם למקום זר.

מוריה התפעלו מכושרה לקלוט מידע, לעבדו ולשלפו בדייקנות
מדהימה. אחדים גם התרשמו מאוד מהחזה השופע ומהעכוז הרך
והמזמין. רק אחרי עשרים שנות נישואין הרשתה לעצמה גם ליהנות
מלטיפותיהם. לאמיתו של דבר, מלטיפתו של המרצה לפילוסופיה שהציע
לה לתרגם לעברית את ארתור שופנהאואר.

"תרגמי את הפרק הראשון," הציע, "אם יהיה טוב, תקבלי את כל
הפרויקט."

שם בחדרון המעופש מימשה את תודתה, וחזרה כעבור חודש ימים עם
הפרק הראשון. בכתב יד צפוף ומוקפד עם הערות והערות משנה. עם
תוספות והסברים, חלקם ארוכים יותר מהטקסט המקורי. שופנהאואר צח
וחד וברור.

התרחשות לא משמעותית זו, כחודש אחרי חגיגות העשרים גם שינתה את
חייה. חדר העבודה הסטרילי שלה הפך שדה קרב, שבו גמלה בלבה
כנראה ההחלטה הסופית להיפרד.

כששופנהאואר היה ערוך ומוכן להדפסה, הודיעה ליפתח בארוחת ערב
לאור נרות על החלטתה להתגרש, מצפה לקרבות רחוב. אך יפתח רק
הרים ראש מתבשילה. "אין בעיות יקירה, אם זה מה שאת רוצה", ושקע
שוב בתבשיל החמוץ מתוק, עם קמצוץ זעתר.

אחרי טקס הגירושין הנכסף, שבו הרימה את כתב הגיטין כנדרש למעלה
לשמאלה, לימינה, תחבה אותו מתחת לבית השחי בתחושת ניצחון לא
ברורה, שבו שלובי זרוע הביתה. מעטים מידידיהם ידעו על
הגירושין. גם הבנות לא הבינו על מה ולמה המהומה.

יפתח אומנם רכש דירת שני חדרים לא הרחק מביתו, העביר את תכולת
חדר עבודתו ומקצת מבגדיו, אך המשיך לבוא הביתה כמימים ימימה.
לא מוכן לוותר על תבשיליה, שהפכו מעת לעת להיות ביזריים, וגם
לא על המיטה הרחבה, בה יצר ביחד עמה את שתי בנותיו.

בשבת בבוקר קם כמנהגו, העמיס את הדאון החדש על מכוניתו ויצא
כמו תמיד צפונה. במשך כל שנות נישואיו, לא החסיר אף לא שבת אחת
של דאייה, למעט התקופה שבה יצאו לטיול משותף של חודש ימים
לארה"ב, ואולי מספר פעמים בודדות שבהן עבודתו או מזג אוויר
סוער במיוחד מנעו ממנו לצאת לדאות בשמי הצפון.

בשעה ארבע אחר הצהרים הגיעה הידיעה. יפתח התרסק על צלע הר על
דאונו החדש.

ועכשיו יושבת ויו, מול ההוצאה החדשה של שופנהאואר בתרגומה,
אינה יודעת אם עליה להתאבל על יפתח כבעלה ואבי ילדיה, או לחייך
מול משימת חייה כגרושה טרייה לכל עניין ודבר. המאבק המשפטי
כנגד הרשויות על הזכות להיקרא אלמנתו, נמשך קרוב לשלוש שנים.
טבעת היהלום הפכה מזמן לכסף נזיל שעבר ידי עורכי דין מהטובים
שיכלה לשכור. רק כאשר אזל כל הכסף, הוכרזה אלמנתו ואז ורק אז
הרשתה לעצמה להשיל מעליה את בגדי האלמנות, לשוב וללבוש בגדים
שתאמו את עיניה הירוקות, להעמיד עצמה מול הראי על נעלי העקב
ושמלת מיני לבנה וקצרה.

עכשיו היא אישה עצמאית - אלמנה בזכות ולא בחסד.