צלצול הטלפון קטע את הסברו של זאב כהן. מאיה נאלצה לשמוע כל כך
הרבה פעמים את ההסבר של אדון כהן כך שהיא כבר ידעה אותו בעל-פה
"הדשא הירוק רענן ומלא חיים והוא צומח לגובה וכשאת וחברייך
משחקים במשחקי אלימות כגון: כדור רשת. הכדור נוחת בדשא הירוק
והרענן שבגינתי והורס אותו עד לשורשיו!".
כן ברגעים אלה היא כל כך אהבה את הטלפון שלה אומנם הוא היה
מאוד ישן, מהסוג שכבר לא מייצרים, לא הייתה בו שיחה מזוהה וגם
לא ממתינה אך צלצולו הקטוע למחצה נשמע כה נהדר ומושיע באותו
הרגע.
מאיה לא חכתה לסוף ההסבר ורצה לכיוון ביתה, האמת שלא היה הרבה
לרוץ, רק לעבור בין גדרות הורדים של אדון כהן, היא פתחה את דלת
ביתה, שעדיין נדפה ריח של צבעה טרי מהבוקר, וכשלחצה על כפתור
הדיבור נשמע קולה הלא מוכר של אימה. מאיה לא חיה עם אמא אך גם
לא עם אביה, זה בהחלט נשמע מוזר לרוב בני האדם שרגילים לחיות
עם הוריהם או לפחות עם הורה אחד אך למאיה זה היה כרגיל, עוד
יום שיגרתי, היא מאוד אהבה את ביתה, היא חיה עם נטע הורוביץ',
אישה גבוהת קומה ורזה ששערותיה הלבינו במעט אך לעולם לא אספה
אותם כמו כל הנשים המבוגרות, תלתליה תמיד היו נשפכים עד לכתפיה
הצרות וקמטים רבים בפנייה. אומנם היא בת חמישים אך בנפשה היא
עודנה בת עשרים.
העלמה הורוביץ' לא הייתה נשואה לעולם אך היא לא הייתה רווקה
זקנה שלא אוהבת את הזולת ואת העולם, להפך, היו לה ידידים רבים,
רבים כמעט ככוכבים בשמיי לילה עמוק, ולא היה דבר שיכל לשנות את
דעתה בקשר לעולמנו. היא הייתה בטוחה שבכל כוכב אחר לא יהיה
יותר טוב מאשר בכדור הארץ. מאיה תמיד הרהרה האם היא תוכל להיות
כמו נטע הורוביץ' שתהייה בת חמישים, לא איני חושבת שמישהו יכול
להיות כמוה. מאיה לעומת זאת לא הייתה כלל וכלל כמו העלמה
הורוביץ', למרות שרצתה בזאת. מאיה הייתה נמוכה אך רזה, עורה
היה לבן, שיערה היה אדום וגלי לרב היא הלכה עם צמה אחת או
שתיים. מאיה לא נראתה בגילה היא הייתה בת ארבע-עשר אך נראתה
גדולה יותר.
"אימא?!" מאיה מאוד היססה, היא לא הייתה רגילה שאימה מתקשרת,
אומנם היא שמרה איתה על קשר במשך ארבע השנים שחלפו כאשר גרה
אצל העלמה הורוביץ', אך לרב היא הייתה מתקשרת פעם בשנה ואביה
היה מתקשר פעם בשנה וגם זאת רק בחגים, אך היום יום שישי רגיל,
זה לא חופש ולא חג, סתם יום חול.
"מאיה בואי רגע למטבח בבקשה" נשמע קולה של העלמה הורוביץ'.
"אמא אני צריכה ללכת לילה טוב" מאיה סגרה את הטלפון ונכנסה
למטבח הקטן, קירותיו היו צבועים בצבע חום עם גוון אדמדם ורצפתו
מעץ, הכיסאות הקטנים היו צהובים ומושבם היה מקש ושולחן העץ
העתיק היה גם הוא צבוע בצהוב חיוור וצבעו התחיל להתקלף כל
הרהיטים היו בגווני צהוב והם נתנו הרגשה ביתית מאוד. אומנם
הבית היה מאוד קטן יחסית לשאר הבתים בשדרת הרצל אך מאיה חשבה
שזה נחמד יותר ונותן הרבה השראה, העלמה הורוביץ' ישבה על כיסא
וידה האחת נשמטה לכיוון הרצפה וידה השנייה אחזה במעטפה.
"כן נטע, האם קראת לי?" מאיה הסתכלה על המעטפה גם העלמה
הורוביץ' הסתכלה על המעטפה.
"כן מאיה קראתי לך, היום שיצאתי עם פיטר לטיול התיבה הייתה
מלאה במעטפות כמו זאת" אמרה נטע הורוביץ' ונעצה עיניה במעטפה
כמו שהיא מבשרת קללת גיהנום, מאיה לא הבינה האם העלמה הורוביץ'
כועסת מכיוון שהיא הייתה צריכה לקחת את פיטר לטיול? אומנם מאיה
הבטיחה שתנסה לטייל איתו כמה שרק תוכל, אך ימיה היו כה עסוקים
לקראת סוף השנה, יש הרבה מה לעשות בסיום כיתה ט', אך לעולם לא
שכחה מכלב הלברדור הצהבהב, הוא לא היה צהבהב בכל מובן המילה כי
היו לו גוונים רבים של צבע בז' וחום וצהוב אך רובו היה צהוב עם
גוון לבנבן, מאיה לא אמרה כלום ורק חיכתה שנטע תמשיך למרות
שהסברו של אדון כהן הספיק לה ליום אחד.
"מאיה היו עוד עשרים ושלוש מעטפות כמו זאת ועל כולן כתוב
לכבוד מאיה אורן, שדרות הרצל 9 ספיר."
העלמה הורוביץ' לא כעסה, זה לא היה אחד מהרגליה לרוב היא
הייתה מאוד חביבה אך למרות שלא כעסה היה בעיניה משהו שונה היה
לה מבט נוזף במקצת "מאיה יש על השולחן שלך את כל שאר המעטפות,
שתסיימי לקרוא אותם אנא אמרי למי ששלח לך אותם שאין זה מקובל
לשלוח עשרים וארבע מעטפות, הוא היה יכול לכתוב מכתב אחד ארוך
במקום עשרים וארבע קצרים." העלמה הורוביץ' הושיטה למאיה את
המכתב ומאיה ירדה במדרגות למרתף שם היה חדרה, רבים היו אומרים
שזאת הזנחה מצד העלמה הורוביץ' לתת לנערה לישון במרתף אך לנטע
הורוביץ' לא היו שום כוונות זדוניות בכך, ליהפך, היא הציעה
למאיה את חדר האורחים אך מאיה לא וויתרה ורצתה את המרתף. היה
בו משהו שמשך את ליבה אליו, קירותיו הלבנים היו חלקים לפני
שמאיה עברה אליו אך מרגע שעברה היו קירותיו עדין לבנים אך רק
מי שהיה מתאמץ היה רואה את הלבן מתחת לתמונות שהיא תלתה שם,
תמונות של משפחה, של חברים, של פיטר ואפילו כמה תמונות שלה.
המיטה שלה הייתה קטנה, האמת היא שזאת לא בדיוק הייתה מיטה אלא
מזרון קטן ועליו סדין בצבע כחול שמיים, בחדר היה שולחן כתיבה
קטן מעץ שלא היה צבוע אך קליפת העץ התחילה להתקלף, ליד השולחן
ניצב כיסא קטן ונמוך יחסית לכיסאות רגילים גם הוא היה מעץ
שמתחיל להתקלף הזמן בהחלט עושה את שלו ברהיטים הישנים, היה את
ארון הבגדים הקטן ושלושה מדפים ארוכים היו לאורך הקיר הצפוני
ועליהם ערמות ספרים. מאיה רצתה לקנות מערכת סטריאו וחסכה בשביל
זה את כל הכסף שהרוויחה מעבודות בחופש שעבר ובחופש פסח. מאיה
התיישבה בכיסא והסתכלה בערמת המעטפות שעל השולחן הקטן. היא
פתחה מעטפה אחת בפנים היה נייר לבן ועליו מודפסות בשחור אותיות
רבות, אומנם המכתב לא היה כה ארוך אך מאיה לא הייתה רגילה לקבל
מכתבים, חוץ מפעם אחת לפניי כשנתיים שאביה שלח לה מכתב ובו
תליון כסף בצורת שמש, מאיה זכרה את היום הזה ואיך היא הייתה בו
כה מאושרת, המכתב היה מנוסח בקפידה היה בו תאריך ונמען ומוען,
זה הזכיר למאיה את שיעורי לשון לרגע אחרי שנזכרה איך המורה
יוספה הייתה צועקת ונוזפת עליהם בשיעורים היא התחילה לקרוא.
10.5.2004
לכבוד: העלמה מאיה אורן
מאת: בית הספר לאומניות "ג'ורג'"
נושא: לימודים בבית ספר לאומנויות
שלום רב, אנו סגל המורים של בית הספר לאומנויות "ג'ורג'" נשמח
אם העלמה מאיה אורן תלמד בבית ספרינו בשנה הבאה. אנו דיברנו עם
מורים רבים מבית ספרה של העלמה אורן ויחד עם זאת הסתכלנו
בתעודות של העלמה ואנו חושבים שהיא כשרה מספיק כדי ללמוד
אומנויות ברמה הגבוה ביותר בארץ. מכיוון כשרונה הרב של העלמה
אורן החלטנו להציע מלגה של שנת לימודים הראשונה וגם עוד אלף
ש"ח לקניית חומרי יצירה וספרי לימוד. ביום חמישי בתאריך
20.5.2004 יהיה יום פתוח בבית ספרינו באלנבי 13 תל אביב שם
תוכלו לראות את בית הספר, את תערוכות האומנות המוצגות בו ואת
חדרי השינה (אין זו חובה להתגורר בבית הספר זאת היא זכות).
אנא הודיעו האם תגיעו ליום הפתוח לטלפון 07-6359678
בברכה
המנהלת אורנה ברי וסגל המורים בית ספר "ג'ורג'"
גם כל שאר עשרים ושתיים המכתבים האחרים היו מנוסחים בדיוק כך.
על השולחן נשארה רק מעטפה אחת שמאיה לא פתחה, היא החלטה לפתוח
גם אותה למרות שהיה לה ברור מה יהיה כתוב במכתב. כשפתחה את
המעטפה היא הוציאה מכתב קצר ולתדהמת הוא לא היה כמו שאר
המכתבים שלפניו.
13.5.2004
לכבוד: העלמה מאיה אורן
מאת: בית הספר לאומניות "ג'ורג'"
נושא: טעות במנהלת בית הספר
שלום רב, אנו סגל המורים של בית הספר לאומנויות "ג'ורג'"
מצטערים מאוד על כך שנשלחו אלייך, העלמה מאיה אורן, עשרים
ושלושה מכתבים. אנו מבררים עכשיו מדוע מעשה זה קרה ואנו נטפל
בעניין בחומרה! אנו נשמח לראותך ביום הפתוח ביום חמישי ה
20.5.2004
אנו מצטערים בשנית
בברכה
המנהלת אורנה ברי וסגל המורים בית ספר
"ג'ורג'"
היום הפתוח יתקיים בדיוק בעוד שבוע.
בית הספר לאומניות "ג'ורג'" היה אחד מהטובים ביותר בארץ, ולא
היה דבר שמאיה רצתה יותר מאשר ללמוד בבית ספר לאומנויות. אך
לחזור לתל אביב?! לפני ארבע שנים היא ברחה משם, עזבה את הכל,
לא היה כל כך הרבה מה לעזוב, למרות שאימה הייתה עשירה והיה לה
בית מפואר אך חוץ מרכוש לא היה לה שם הרבה דברים, היא עברה
לעיירה קטנה בערבה בשם ספיר, שהיא מרחק של שעות רבות מתל אביב.
"אוי הלוואי והייתי יודעת מה לעשות" מלמלה מאיה בזמן שנשמעה
דפיקה על דלת חדרה. "הכנסי נטע" צעקה מאיה, אך לא מתוך עצבים
אלה מכיוון שחדרה היה במרתף לא שמעו טוב מצדה השני של הדלת.
"מאיה?" נשמע קול זר למדי אך גם מוכר באותה המידה, מאיה
הסתובבה, כן זאת הייתה היא, מאיה ידעה שהיא מכירה את הקול הזה
"אמא?! מה את עושה פה?" מאיה ידעה שאימה תמיד שנאה את הערבה,
היא אמרה שחם שם וזהו אזור זנוח וחסר חיים, אימה של מאיה הייתה
אישה צעירה בת שלושים וארבע, שערה היה מתולתל ושחור אך תמיד
הוא היה אסוף בקפידה. היא הייתה גבוה ורזה ועורה היה לבן וצח
כשלג, אך היא הייתה כה שונה מאחותה נטע. אומנם נטע הייתה בת
חמישים אך בת עשרים בנפשה ולעומת זאת אימה של מאיה איריס אורן
הייתה בת שלושים וארבע אך בנפשה בת חמישים. הן היו כה שונות
בהתנהגות שלמאיה היה קשה לאמין שהן באמת אחיות! "באתי לקחת
אותך הביתה מאיוש" מאיוש? איך היא מעיזה לקרוא לי ככה אחרי כל
מה שקרה? והביתה? הרי זהו ביתי, כאן בבית הקטן מהעץ עם החלונות
הירוקים והמרתף הקטן והחמים שהיה שמור לה, איך היא מעיזה להגיד
לפני את המילה בית?! "אמא למה את מתכוונת שאת אומרת לקחת אותך
הביתה?!" ברגעים אלה נזכרה מאיה בכל מה שקרה לפני ארבע שנים,
היא נזכרה בפגישות שלה עם מר רוזנפלד, הפסיכולוג, איך היא שנאה
אותם!
"מאיה, את יודעת טוב מאוד שמקומך לא כאן הרי תראי איפה את
נמצאת! בתוך מרתף קטן וחנוק שקרותיו נרקבים וגגו מתמוטט מעליו
והמרתף נמצא בבית קטן ומוזנח בגודל של אורוות סוסים שנמצא
בישוב נידח באמצע המדבר, את יודעת שמגיע לך יותר מזה, לא?!".
יותר מזה? היא באמת לא השתנתה בארבע שנים האלה חשבה מאיה בזעם
רב. "מה עוד אני צריכה שאין לי פה? יש לי חדר, קטן אומנם אך
מלא באהבה וקרותיו גם אחרי מאות שנים מחזיקים את גגו וזהו
בהחלט משהו מיוחד. יש לי בית נחמד, אולי הוא לא גדול כמו הדירה
שלך אך לבית הקט הזה אני מסוגלת לקרוא בית וזה משהו שבחיים לא
אוכל לקרוא לביתך והכי חשוב יש פה אהבה, אהבה רבה מאין כמוה!
ויש נאמנות ושמחת חיים וחלומות רבים נרקמו פה איך את לא מסוגלת
להבין זאת?" מאיה שהסתובבה לבסוף הבחינה שאימה כבר איננה, הרי
זה הרגל בשבילה להעלם ככה סתם או לנטוש, אין אני צריכה להתרגז
שכנעה את עצמה מאיה, אך כנראה ששכנוע זה לא היה טוב במיוחד
וזאת היה ניתן לראות לפי זה שהיא הייתה אדומה מתמיד. היא החלה
לעלות במדרגות, על הכורסא הכחולה בסלון נטע ישבה בישיבה קפואה
ועיניה ניסו שלא להסתכל לתוך עיניה של מאיה. "נטע את לא תתני
לה נכון? תבטיחי לי שלא!". נטע השפילה את מבטה אל הרצפה ואמרה
בקול חנוק "מאיה, איני יכולה להבטיח לך זאת". מאיה הרגישה את
הדמעות עולות ומציפות את עיניה גוש כאב רבץ בגרונה "למה לא?!
אני לא רוצה לחזור לשם איני מסוגלת!". עכשיו גם עיניה של נטע
היו מוצפות דמעות הן נזלו על פניה הארוכות והצרות, היה נראה כי
עוד מעט יגיעו עד לרצפה והן יהיו כה רבות וכה גדולות עד כדי כך
שאגם מלוח יהיה בסלון. "אני יודעת שקשה לך, אני בטוחה! אבל את
יודעת אי אפשר לברוח מהבעיות". במשך כשלוש דקות הייתה דממה
עמוקה בחדר ולבסוף העלמה הורוביץ' המשיכה "ארבעת השנים שהיית
פה היו ארבע שנים נהדרות בשבילי ואני אוהבת אותך כל כך מאיוש,
אך את צריכה להתמודד עם החיים, את לא יכולה לברוח! זה הרי
החלום שלך להיות משוררת או סופרת, בבית הספר לאומנויות תוכלי
ללמוד זאת אך באותו הזמן את גם תלמדי על החיים ועל איך להתמודד
איתם". מאיה לא אמרה כלום היא לא הייתה מסוגלת, היא ידעה
שדודתה צודקת אך לחזור לשם, לאותו המקום, היא לא חשבה שזה
יעזור לה, ובעצם למה לא?! למה לא לברוח מהבעיות?! הרי זה הרבה
יותר קל! אומנם בלילות לפעמיים שלא הצליחה להירדם היא הייתה
מתהפכת במשכבה וחושבת על אותו לילה מזוויע והייתה נזכרת
בצעקותיה ובכל מה שניסתה לעשות, הנשיכות, האגרופים, הסטירות
והצעקות כל המהומה לא עזרה לה שהוא נגע בגופה וקרע את בגדיה,
היא הייתה אז רק בת עשר היא אפילו לא ידעה מה זה. עכשיו היא
ידעה, היא ידעה הכל וכמה שהיא ידעה יותר ככה היא גם פחדה יותר.
"מאיה, אל תבכי חמודה אני יודעת שזה קשה לך... אם את רוצה אני
אעבור איתך עד לתחילת הלימודים ואז תגורי בבית הספר. את לא
חייבת לגור עם אימך ועם שאול את גם לא חייבת לגור עם אביך, אל
תדאגי הכל יהיה בסדר". קולה המנחם של נטע לא עזר לדמעות
להיפסק, להפך הן רק גברו.
עד עכשיו היא, מאיה, בכלל לא זכרה את שאול, כמובן שהיא ידעה מי
הוא אך לא חשבה על זה שהיא תאלץ לגור איתו, שאול היה בעלה השני
של אימה. מאיה שנאה אותו שנאה אמיתית ועמוקה, הכל קרה בגללו!
קודם הגירושים של הוריה ואחר כך הריב עם אימה, אומנם אין היא
יכולה להאשים את שאול במה שקרה לה, הרי לא הוא עשה זאת, אך הוא
זה שאמר לאימה שהיא הולכת בלבוש חושפני והרי זה היה ברור שזה
מה שיקרה לבסוף. לבוש לא חושפני?! הרי מאיה לעולם לא הלכה עם
חצאיות מיני או מכנסיים קצרים, לא עם חולצות החושפות את הגב,
הבטן או את החזה. אך זה לא שינה לאימה הרי שאול אמר ש... הרי
שאול הרבה יותר חשוב מביתה היחידה!
"הווו נטע, הלוואי והחיים היו קלים יותר. הלוואי והיינו
מסוגלים לשכוח את הזיכרונות הרעים ולהישאר אך ורק עם הטובים.
אך כנראה שהחיים אינם כך ופשוט צריך להמשיך עם הצער ועם הכאב
כל ימי חיינו... ולנסות, כן כל הזמן לנסות, לא להיזכר אך נטע
אינך יודעת כמה קשה זה בלילה בחלום שזה חוזר או כשאיני נרדמת
ואני נזכרת במגע גופו החם והקודר". נטע לא ענתה, גם מאיה לא
אמרה דבר היה מן שקט אטום בחדר, אך לא שקט מהסוג הנעים והחמים
אלה שקט מהסוג המעיק שנגרם תוך כדי מבוכה רבה ועמוקה. כמה
שמאיה נראתה ילדה שמחה וחייכנית היא לעולם לא הייתה יכולה
להיות כזאת שוב! היא חייכה וצחקה והייתה כמו כל שאר הנערות
בגילה, אך היא לא יכלה לדבר על אותו מקרה שקרה לפני ארבע שנים.
אומנם מידי פעם הייתה אומרת על זה מילה או שתיים אך רק לנטע או
לרוני חברתה הטובה וגם אז היא לעולם לא הזכירה את המילה הזאת,
המילה המקוללת שמלאה בעוקץ, המילה שיכולה לשנות את חייו של
אדם, מילה שלא מאיה לא הייתה עוברת חייה היו כה שונים עכשיו.
לפעמים היא חשבה איך זה היה יכול להיות? האם לטובה או לרעה?!
היא לא ידעה... היא גם לעולם לא תדע.
"אוי ילדתי, איני יכולה להגיד לך שזה לא כך והחיים קלים וביום
מן הימים תשכחי זאת כי זה לא יקרה לעולם... אך אני יכולה
להבטיח לך שלא כולם כמוהו ואת לא צריכה לפחד מהעיר", אוי, כמה
חבל שלא הייתה יכולה להגיד שזה כן כך והחיים קלים ואני אשכח
זאת ביום מן הימים!
"אני מצטערת נטע, אך היום הזה ארוך כל כך ורגלי לא מחזיקות את
משקלי, אני הולכת למיטתי, לילה טוב" מאיה קמה מהכורסא שהתיישבה
בה תוך כדי השיחה עם נטע והתחילה לרדת לחדרה "אני מבטיחה לך
שיהיה בסדר בסוף, אני אעשה כל דבר כדי שכך יהיה!".
כשהטלפון צלצל מחוג השעון הצביע על עשר, עשר! היום הוא יום
ראשון, איך לא קמתי? חשבה בליבה מאיה. היא עלתה במדרגות והלכה
לכיוון המטבח, "נטע?! מה קרה פה?!" מאיה המופתעת עמדה מול
שולחן העץ הצהבהב במטבח אך לא כרגיל, על השולחן הייתה מפה
לבנה, זאת של החגים, וסט צלחות הקרמיקה החדש היה מסודר בצורה
שנראתה כאילו נגזרה מעיתון של עיצובים מפוארים, בסלסלת הקש
הישנה הונחו צנימים ולידם קערת חמאה, הכל נראה כה מפואר!
"אני רואה שקמת מאיוש... איך את מרגישה הבוקר?" נשמע קולה של
נטע מדלת המזווה, הדלת נפתח בחריקה עזה ומצמררת ונטע נכנסה
למטבח והתיישבה בכיסא העץ "האם את מתכוונת לשבת?" שאלה בקול
מתגרה את מאיה, מאיה התיישבה בכיסא והתחילה לאכול מין הצנימים.
"למה לא הערת אותי לבית הספר היום? ומדוע השתדלת כל כך והתאמצת
לארוחת הבוקר?" שאלה מאיה תוך כדי שמזגה לה כוס מיץ תפוזים
טרי. "אינני חושבת שאת צריכה ללכת היום לבית הספר מכיוון שאת
בטח תשושה מאתמול והארוחה סתם חשבתי שיהיה נחמד לאכול ארוחת
בוקר נחמדה בפעם האחרונה ביחד". מאיה שעדין אחזה בקנקן מיץ
התפוזים שמטה אותו מידיה שרעדו בצורה חריפה למדי, ארוחה אחרונה
ביחד?! איך היא חושבת על כך בכלל?! אני לא מוכנה לעבור לגור עם
אימי או עם אבי! "למה את אומרת זאת? לא אמרת שתנסי לעשות הכל
כדי שיהיה טוב בסוף?! הרי את הבטחת!" ברגעים אלו לא רק ידיה של
מאיה רעדו אלא גם שאר גופה... "אוי ילדתי אל תבכי זה לא כך"
אמרה נטע למרות שידעה שזה בהחלט כך, שמאיה בשלב מסוים תהייה
חייבת לחזור לשם. "איך את יכולה להגיד שזה לא כך?! הרי את
יודעת היטב שזה כן כך! הרי לאן אני אלך? לאימי שאכפת לה מבעלה
יותר מאשר מביתה או לאבי שלאחר הגירושים החליט גם לא להיות
בקשר עם ביתו היחידה?! האם אחת מהבחירות נראות לך טובות?!" נטע
השפילה את עיניה. "את תתרגלי" אמרה בקול צרוד. את תתרגלי?! איך
אפשר להגיד משפט נוראי שכזה?! הרי לעיר עוד אולי אוכל להתרגל
אך לחזור אל אמא?! או לגור עם אבא?! והכי גרוע לראות את שאול!
איני יכולה להתרגל לזה לעולם! מאיה קמה מהכיסא וטרקה את דלת
המטבח, היא רצה לכיוון המרתף, רגליה היו כה קלילות באותו הרגע
וזריזות היו כרגליי האיילה אך כאשר הגיעה לחדרה הן היו איטיות
ובקושי יכלו הן לשאת את משקלה של מאיה, מאיה נשמה נשימה עמוקה
וצנחה על מיטתה.
אומנם אחרי שעות רבות שישנה צלצול הטלפון נשמע, איך לפעמיים
היה בה רצון עז כל כך לשבור ולרמוס את אותו המכשיר הישן,
"מאיה!" מאיה לקחה נשימה עמוקה ובקול חנוק במקצת אמרה "רוני?!
האם זאת את?" זאת בהחלט הייתה רוני, מדוע בכלל שאלה היא האם
זאת היא הרי את קולה של רוני לא היה קשה לזהות הוא היה אצילי
ורם מאיה תמיד חשבה שקולה מתאים בהחלט לצורתה, אומנם לא הייתה
רוני עשירה, לא, להיפך, הוריה בקושי יכלו לשלם את חשבונותיהם,
אך היא תמיד נראתה אצילית אולי זה בגלל שערה החלק בצבע דבש?!
לא, הרי גם ליעל היה שיער כזה אך בכל זאת היא לא נראתה אצילית.
רוני תמיד הזכירה למאיה תמונות ישנות של הולדת ישו אומנם היא
לא נראתה כמו מריה או כמו ישו או כל שאר אנשיי התמונה אך היה
מסביבה מין הילת כבוד אולי בגלל גופה הדקיק והארוך, אך אין
נראה הוא כמו שרוך רפוי לא הוא נראה זקוף ונשי בהחלט. רוני
החזירה את מאיה למציאות בצעקותיה "מאיה?! מאיה, האם את שם?!"
ברגע זה קולה לא נשמע אצילי במיוחד "כן רוני, אני כן, מדוע
התקשרת אליי?" מאיה היססה מעט מכיוון שבהחלט לא היה לה כח
להיפגש עם חבריה היום "אך ורק כדי לספר לך מה מרים אמרה היום
בשיעור החמישי, חשבתי שזה יעניין אותך". מרים הייתה המורה
לאומנות היא הייתה דומה לכלבלב חמוד, אפה המחודד נתן לה ארשת
פנים מצחיקה במקצת ומשקפיה הגדולות גם הן לא עזרו במיוחד. "מה
היא אמרה רוני?" אמרה מאיה בנימה הכי מתעניינת שיכלה למרות
שבהחלט לא היה אכפת לה ברגע זה על עוד משוגע שחתך לעצמו את
האוזן או על התקופות של פיקאסו למרות שברגע זה היא כל כך הבינה
את התקופה הכחולה. "היא אמרה שבית הספר לאומנויות "ג'ורג'"
מחלק השנה מלגות לשנת לימודים אחת לתלמידים העולים לכיתה י',
היא אמרה שהזמינו מספר תלמידים ושעד יום ראשון ההזמנות יגיעו
בדואר, הרי זה חבל בהחלט בשבילי מכיוון שהשעה היא כבר חמש ולא
הגיעה אליי שום הזמנה אך לכי בדקי בתיבת הדואר שלך". רוני
נשמעה נרגשת מאוד וזה בהחלט לא היה מזויף "לו ידעתי מי קיבל
הזמנות אלו הייתי רצה אל ביתו ומשכנעת אותו שאין בית ספר זה
טוב בשבילו ועדיף לו לסיים את לימודיו בבית ספרינו ולתת לי את
ההזמנה, אך כנראה יהיה קשה לשכנע מישהו לוותר על כזאת מציאה,
אומנם לו יכולתי להיות קצת יותר מוכשרת אולי יכולתי לקבל הזמנה
בעצמי אך אינני מוכשרת עד כדי כך והורי אינם מוכנים לשמוע על
תשלום רב כל כך" רוני הפסיקה את רצף דיבורה לרגע ושאלה "מאיה
את בסדר?". מאיה לא ידעה מה להגיד "אוי רוני לו ידעת כמה קל
יהיה לשכנע את מי שזכה בהזמנה זאת" עכשיו גם רוני הייתה
מבולבלת או לפחות כך נשמע קולה. "איך את יודעת? מאיה אורן האם
זכית במלגה ועד רגע זה אינך סיפרת לי?!" קולה היה נשמע כבר
יותר נוזף. "אני בהחלט מצטערת שלא סיפרתי לך עד רגע זה אך עברו
עליי יומיים קשים מאוד, אימי באה ורוצה שאחזור איתה העיירה
ואלך לבית הספר "ג'ורג', אך לחזור לגור איתה?" רוני הייתה
היחידה שידעה על כל הסיפור עם הוריה של מאיה ועל האונס. "אוי
מאיה אני כה מצטערת! איך לא יכולתי לשים לב?! הייתי צריכה לדעת
שמשהו קרה הרי לא שמעתי ממך דבר מאז יום שישי בצהריים ששיחקנו
כדור רשת, האם תלכי ללמוד בבית הספר לאומנויות?" רוני נשמעה
מודאגת מאוד וחסרת מנוחה. "אני לא יודעת עדיין, אני בהחלט רוצה
ללמוד שם, אך תל אביב?! ואימא ושאול! איך אוכל להסתדר?". דמעות
החלו לנזול בעיניה של מאיה, דמעות גדולות ומלוחות. "מאיה את
יודעת שהוא בכלא, הוא לא יכול לעשות לך דבר, ובקשר לאימך ושאול
אינני יודעת מה להגיד, את יודעת שיש בבית הספר גם פנימייה
תוכלי להיות שם". קולותיה של נטע נשמעו מלמעלה. "רוני אני כה
מצטערת אך נטע קוראת לי, אני אדבר איתך מחר, להתראות". רוני
אמרה מספר מילים שלהם מאיה לא הקשיבה בתשומת לב רבה וישר סגרה
את הטלפון ועלתה במדרגות. "האם קראת לי נטע?!" מאיה עלתה לסלון
שם נטע ישבה והיה נראה כאילו ששכחה מהיומיים שחלפו והייתה
שקועה במגזין שקראה. "אה מאיה ערב טוב, מזל שנזכרת לקום, חשבתי
כבר שהתעלפת!" נטע סגרה את המגזין והסתכלה על מאיה "שבי מאיה,
יש לנו שיחה חשובה לנהל". שיחה חשובה?! האם היא לא מבינה שאני
לא מתכוונת לגור עם אמא או עם אבא?! מאיה התיישבה בכורסא ממול
נטע. נטע לא חיכתה לתגובה והתחילה לדבר "היומיים האחרונים
בהחלט היו קשים על כולנו ורציתי להגיד לך מספר דברים". מאיה
כבר ידעה שזו הולכת להיות שיחה ארוכה, כל השיחות הארוכות של
נטע מתחילות בלהגיד מספר דברים. "ומה הם?" שאלה מאיה למרות שזה
בהחלט לא עניין אותה במיוחד. "קודם כל אימך חזרה לביתה היום
בצהרים" נטע נראתה כאילו היא מחכה לתשובה אך למאיה לא היה הרבה
מה להגיד כי הרי להגיד שהיא שמחה מאוד זאת חוצפה ואם היא תשאל
מדוע הרי השיחה לא תיגמר לעולם. "אה... חשבתי שזה יקרה בשלב
מסוים הרי היא לעולם לא אהבה את הערבה ובטח לא את הבית הזה"
מאיה הייתה גאה בעצמה הרי תשובה זו אינה חצופה במיוחד ואינה
מרמזת על כך שהיא שמחה מזה אך גם אינה מאריכה את השיחה. "כן,
היא לעולם לא אהבה את הערבה אך זו אינה הנקודה המרכזית, הרי את
יודעת על מה רציתי לדבר איתך, הלא כן?!". ברור שמאיה ידעה, הרי
על מה תרצה נטע לדבר איתה חוץ מעל בית הספר לאומנויות או על תל
אביב. "נראה לי שכן, אך עדיין איני בטוחה לגבי הנושא המרכזי".
כן, היא שיקרה, אך מה יכלה להגיד?! הרי ברור שזה בקשר לבית
הספר לאומנויות אך בכל זאת מה אם לא?! אז נטע תחשוב שהיא
מודאגת מזה, בעצם היא באמת מודאגת מזה! למה לא אמרתי את האמת?!
"מאיה! את צריכה להקשיב לי שאני מדברת אלייך" זה קרה לעיתים
קרובות שמאיה התנתקה מהעולם למספר שניות ולפעמים אפילו מספר
דקות, האמת שזה התחיל רק לפני ארבע שנים ביום אחרי האונס. "אני
מצטערת נטע לא שמתי לב שדיברת אליי, מה אמרת?" נטע נראתה
עצבנית במקצת אך לא יותר מידי מכיוון שבכל זאת העלמה הורוביץ'
אינה אישה זועפת פנים. "זה לא נורא מאיה, אך אנא הקשיבי לי
עכשיו" לפי טון הדיבור של נטע זה נשמע כאילו היא כבר אינה
עצבנית על מאיה. "בשעה שישנת התקשרה אלינו גברת הברמן, שהיא
המזכירה של המנהלת של בית הספר "ג'ורג'" והיא רצתה לדעת האם את
החלטת לפני היום הפתוח או שאת רוצה עוד זמן לחשוב על זה, אך
היא הוסיפה שאחרי היום הפתוח יש לך רק יומיים להחליט". רק
יומיים? הרי היום הפתוח הוא ביום שישי הזה וזה משאיר אך ורק את
הערב הזה ועוד שמונה ימים! "לא עוד לא החלטתי!" צעקה מאיה היא
לא ידעה מדוע היא צעקה ונראה שגם נטע לא הבינה. "מאיה?! את
יודעת מה דעתי על הצעקות האלה! אני יודעת שקשה לך להחליט אך
בבקשה הנמיכי את קולך". באותו הרגע נשמעה דפיקה בדלת הראשית
"אני אפתח" אמרה מאיה בקלילות, קולה נשמע עליז ביותר. "היי
מאיה מה שלומך?" גיא עמד בפתח הדלת. "הכל טוב ואצלך?". בוא
תכנס פנימה" אמרה מאיה בקול חמים, גיא היה אחד מחבריה הטובים
ביותר של מאיה, "אצלי הכל מעולה, יש לי הרבה מה להגיד לך אך
אין לי כל צורך או רצון להיכנס כי בדיוק באתי להזמינך לטיול
קצר". קולה של נטע נשמע מהמטבח שאליו הלכה אחרי שמאיה קמה
לפתוח את הדלת "מאיה מי זה?" שאלה. "זה גיא, נטע אני יוצאת
לטיול קצר אחזור בקרוב" אמרה מאיה וכבר סגרה את הדלת.
באותו הזמן שמאיה וגיא טילו להם בשקט ודברו על כל דבר וגם על
הבית ספר לאומניות התנהלה שיחה על אותו הנושא. "מאיה אורן היא
מאוד מוכשרת ואני מאוד מקווה שאתה מבין זאת! ותפקידך השבוע הוא
לעזור למאיה להחליט לבוא אלינו לכאן האם אתה מבין זאת יער?"
הגברת ברי ישבה מאחורי שולחנה בתוך משרד גדול אשר קירותיו היו
צבועים בלבן צחור כשלג, אורנה ברי הייתה אישה בסביבות גיל
השלושים, שערה החום היה קצר ופסים שחורים היו שזורים בו, אורנה
ברי הייתה אישה גבוהת קומה ועורה היה שחום. מבטה היה רך אך
תוקפני באותו הזמן, עיניה הגדולות והחומות אשר היו בצורת שקד
נעצו מבטים בנער צעיר, בן שש עשרה, ששערו הארוך והשחור כיסה
חלקית את פניו הלבנות ואת עיניו השחורות, הוא ישב על כורסא
אדומה בפינת החדר "כן, אני מבין. אך מה אני יכול לעשות כדי
לשכנע את מאיה לבוא אל בית ספרינו?" גברת ברי קמה מהכיסא השחור
שהיה מאחורי שולחן העבודה הישן והתיישבה בכורסא צהובה על יד
הכורסא האדומה. "אתה זוכר איך היה לך שאתה עברת לכאן לפני
שנתיים? מה שאתה צריך לעשות זה לעזור למאיה להחליט מה טוב
עבורה ולעזור לה לגבש דעה". לא נראה היה שהנער הבין בדיוק את
מטרתו בכל העניין "ואיך אני אמור לעשות זאת?". אורנה ברי
התחילה לאבד את סבלנותה, הרי אין זה כה מסובך "דיברתי עם דודתה
של מאיה העלמה נטע הורוביץ' והיא הסכימה שעד שמאיה תחליט מה
ברצונה לעשות אתה תישן אצלה בבית ותעזור למאיה להחליט. אם
תסכים מחכה לך מונית בחוץ שתיקח אותך לערבה, כמובן שזה יעזור
לבית הספר עד מעוד ואתה תקבל את התגמול המגיע לך" הייתה דממה
בחדר במשך כדקה וחצי. "אני מוכן לעשות את זה, אני הלך לארוז
ואסע". על פניה השחומים של הגברת ברי נמתח חיוך רחב "יופי! אני
מאוד שמחה... עזרת לי מאוד, אני אתקשר כל כמה זמן לראות מה
שלומך. במונית מחכה לך תיק עם כסף כדי שתוכל לקנות לך כמה
דברים ולצאת לבלות קצת... תהנה!". יער היה כבר על יד הדלת
"להתראות אורנה" הדלת נסגרה ויער הלך לחדרו לארוז את חפציו.
"מאיה, אינך צריכה לפחד מלחזור לתל אביב ואינך צריכה לגור עם
אמך או עם אביך הרי תמיד תוכלי לגור בבית הספר. למרות שלעולם
לא הבנתי למה אינך גרה עם הורייך." גיא ומאיה התיישבו באמצע
שדה עשבים גדול שבמרכזו היה דשא ירוק. "זה סיפור ארוך ומאוד
משעמם. וכן אני יודעת שאפשר לגור בבית הספר, אך עדיין אם אני
אחזור לתל אביב אומנם תהיה לי הזדמנות ללמוד אומנויות ואולי
אפילו להיות סופרת או משוררת אך גם אעזוב אותך ואת כולם ואת
נטע!" מאיה נשכבה על הדשא. "לעולם לא תעזבי אותנו, הרי נוכל
לשמור על קשר ותמיד תישארי איתנו וליבינו ובזיכרונותינו" גיא
חשב שהדברים שאמר כרגע נשמעו כמו מילים לאדם שהולך למות וחשב
האם מאיה חושבת כך גם. "כבר מתחיל להחשיך אולי נחזור?!" מאיה
הביטה בשעונה, האמת שהיא לא רצתה לחזור, רק פחדה שגיא ישאל עוד
על הוריה ומדוע היא מפחדת מתל אביב, למרות שאהבה אותו עד מאוד
היה לה קשה מאוד לספר את האמת. "כן את צודקת נתחיל לחזור" אמר
גיא ושניהם קמו והתחילו ללכת לכיוון הבית.
"תודה רבה, כמה אני צריך לשלם לך?" שאל יער את נהג המונית
"אינך צריך לשלם לי אגורה, הגברת ברי שילמה לי קודם" אמר הנהג
והמונית כבר התחילה לנסוע. הוא דפק על דלת הבית הקטן, נטע פתחה
את הדלת. "העלמה הורוביץ'?! שלום אני יער" נטע נראתה מבולבלת
"הכנס, האם אתה הנער מבית הספר ג'ורג'?". יער נכנס וסגר אחריו
את הדלת שחרקה במקצת. "אני צריכה לתקן את הדלת באחד הימים
הקרובים מאיה הבטיחה לי שתעזור" אמרה נטע. "אם תרצי אני אוכל
לעזור לך" אמר יער בחביבות מוגזמת במקצת. "בכל מקרה הייתי שמח
לפגוש את מאיה" הדלת נפתחה בחוזקה "הרוח חזקה הקיץ הזה, יש גם
כמה סופות חול אך בסך הכל העיירה מאוד נחמדה, מאיה תשמח לעשות
איתך סיבוב. מאיה לא כאן, היא יצאה לסיבוב עם ידיד שלה, היא
בטח תחזור עוד מעט הרי כבר מחשיך". יער בחן את הסלון שהיה גם
חדר הכניסה. פיטר שכב לו בפינת החדר "אה הבנתי גם אני אשמח
מאוד לצאת לסיבוב לראות את העיירה" נטע התחילה להסתובב. "בוא,
אני אמצא לך מקום לישון, איני יכולה לתת לך חדר משלך מכיוון
שאין עוד חדרים, יש רק את המטבח, את הסלון, את חדרי ואת החדר
של מאיה" אמרה. "זה בסדר אני אסתדר" אמר יער והרהר האם כך
הדבר. "אתה תוכל לישון בסלון או בחדרה של מאיה. אתה יכול
לבחור" יער חשב במשך דקה או שתיים. "אני לא חושב שמאיה תהייה
מאושרת אם אני אשן בחדרה אז אני חושב שאני אשן בסלון". "ביי
גיא תודה שליווית אותי הביתה נפגש מחר" קולה של מאיה נשמע
מרחוק והדלת נפתחה בחוזקה. פיטר קם מפינת החדר שבה שכב וקפץ
עליה "די פיטר, זה מדגדג!" אמרה מאיה ואחרי זה צחוקה המתגלגל
נשמע כפעמונים עליזים. "היי נטע לא שמתי לב שאת כאן" אמרה אחרי
שחדלה לצחוק. "כן אני כאן וגם יער כאן" אמרה נטע ועל פניה נמתח
חיוך ערמומי. "יער?! נעים מאוד אני מאיה" אמרה מאיה וניגשה אל
יער שישב על כורסא כחולה. "נעים מאוד מאיה אני יער ואני לומד
בבית הספר לאומנויות ג'ורג'". מה?! למה הוא כאן?! מה הוא
רוצה?! מאיה הסתכלה על הנער הלבן שישב מולה "יער בא הנה כדי
לעזור לך להחליט, הוא יהיה כאן במשך מספר ימים עד שתחליטי"
אמרה נטע. "איזה יופי, אני בטוחה שיהיה מאוד נחמד לדבר איתך"
אמרה מאיה בציניות רבה. "אני חושב שאני אפרוק את המזוודה שלי
עכשיו" יער בהחלט הרגיש את הציניות שבמלותיה של מאיה. "אני
חושבת שאלך להמשיך לקרוא את הספר בחדר שלי, לבד" מאיה בהחלט
הדגישה את המילה לבד, היא לא בדיוק ידעה מדוע, הרי יער נראה
בחור נחמד ולא מזיק, בזמן שחשבה התחילה לרדת במדרגות אל חדרה.
"אל תשים לב אליה היא סתם במצב רוח שכזה זה יעבור לה, היא בדרך
כלל ילדה מאוד נחמדה. אם אתה רוצה לפרוק את המזוודה יש לך כאן
ארון שתוכל לשים את חפצייך, אני מצטערת שאני לא מראה לך את
הבית והכל אך אני עייפה עד מאוד, אם תרצה משהו אתה יכול להעיר
אותי, אני ישנה בחדר האורחים, אתה לא תצטרך לחפש הרבה הרי הבית
קטן מאוד. אתה יכול לקחת כל דבר. לילה טוב יער" אמרה נטע והלכה
לכיוון חדרה. "לילה טוב העלמה הורוביץ'" אמר יער והתחיל לפרק
את המזוודה תוך כדי מחשבות על הילדה הג'ינג'ית, על כעסה וגם על
יופייה הרב, האם עשיתי משהו לא כשורה? אני מקווה שאינה תמיד כך
חשב יער והמשיך לפרוק את המזוודה.
"איך היא חושבת לעשות לי את זה? היא אומרת שזה לטובתי! אך
אינני חושבת כך... אומנם זהו ביתה אך במשך ארבעת השנים שחלפו
הוא היה גם שלי, לא כן?!" מאיה שמעה צעדים מהתקרה, היא ידעה
שיער עדיין בסלון, היא חשבה האם הוא מקשיב, היא קיוותה שלא.
"מאיוש אל תלחצי, סך הכל איזה ילד ובכלל את לא מכירה אותו,
אולי הוא נחמד?" רוני בהחלט ניסתה להיות מעודדת אך ללא הצלחה
רבה. "מאיה אני יכול להיכנס בבקשה?" נשמעה דפיקה על הדלת. "רק
רגע" אמרה מאיה ופנתה לכיוון הדלת. "רוני נדבר מחר בבית הספר
ביי" מאיה פתחה את דלת החדר. "רציתי לשאול אותך משהו, אני
מקווה שתסכימי" אמר יער בעודו עומד בפתח הדלת ומאיה נשענת על
הקיר בצורה החוסמת אותו להיכנס לחדר ולראותו. "אתה יכול לשאול,
אני לא מבטיחה שאסכים אך תנסה, אולי היום הוא יום המזל שלך"
אמרה מאיה בטון מלגלג במקצת. "האם תוכלי להראות לי חלק
מעבודותייך?". מאיה התיישבה על המיטה ויער נכנס אל החדר הוא
הסתכל בתמונות על הקיר. "את אוהבת להתעסק בצילום נכון?" זאת
בהחלט הייתה שאלה טיפשית מכיוון שכל הקירות היו עם תמונות
שנגזרו והודבקו מחדש, צוירו, היו עקומות ובעלות צורות שונות.
"כן אני מתעסקת בצילום, כלומר זאת לא שאלה חכמה במיוחד מכיוון
שניתן לראות זאת בברור, לא?". מאיה הלכה לכיוון השולחן והוציאה
מספר דפים. "כן ניתן לראות זאת" אמר יער במבוכה מסוימת. "הנה
יש כאן מספר שירים שלי, יש גם סיפור אחד אך הוא אינו טוב
במיוחד. בכלליות אני לא חושבת שיש לי כשרון רב בכתיבה, אומנם
אני אוהבת זאת מאוד אך אינני מוכשרת בזאת. יש לי גם מספר
ציורים ופסלים אך הם אינם בחדר, אני אראה לך אותם בהזדמנות
אחרת". מאיה התיישבה על המיטה בעודה מחזיקה מחברת כחולה עם
פרחים סגולים ומנעול קטן. "אני אסתכל עליהם, אני חושב שאת
מוכשרת למרות שלא ראיתי אף שיר אחד אך את פשוט נראית כזאת" אמר
יער ויצא מן הדלת עם הדפים.
"לו יכולתי לזכור, לו יכלתי לשכוח, לו יכולתי להחשיך, לו
יכולתי להאיר, לו רק יכולתי לעשות מה שלא עשיתי ולו יכולתי
לשנות את מה שכבר עשיתי" מאיה הניחה את העיפרון וסגרה את
המחברת הכחולה עם הפרחים הסגולים. "אתה יודע, אומרים שזה משחרר
ומקל לכתוב יומן, שזה מוציא את האנרגיות השליליות החוצה ואסור
לשמור דברים בבטן, אם כך למה אני בוכה עכשיו?" נעצה עיניה
במחברת והשליכה אותה על הרצפה בעצבים.
יער התבונן בערמת הדפים, עיניו משכו אותו אל דף צהבהב וקרוע,
נראו עליו כתמי דמעות שיבשו. יער השיט את ידו כמהופנט, הוא רצה
להזיז את ידו בצורה זו אך היד זזה כמו היו לה מחשבות ורצונות
משלה, הוא אחז בידו את הדף. ריחו היה חריף ריח מלוח, ריח של
ים. יער היה סקרן לדעת האם השיר נכתב על שפת הים, אולי ריחו
מלוח מהדמעות? במשך כחמש דקות הוא ישב על השטיח בסלון ורק
התבונן בו, הריח אותו ומישש אותו לרגע קט היה נראה לו שהוא
אפילו שומע אותו אך כנראה שדמיין הרי רב הדפים אינם מדברים.
הוא התחיל לקרוא
נגיסה קטנה ברעל התפוח
וליבי קופא כקרח
גופך החם, מעורר סלידה
מנסה לפתור את החידה
לזכור את תווי פניך
חושבת על מעשיך
מדוע? למה?
איך? וכמה?
כמה כאב וסבל
יושבת ובוכה כמו באבל
האם אני הייתי היחידה
לא פותרת את החידה
לו לשכוח רציתי
אך לזכור קיוויתי
לו הצלחתי לזכור
אך בזיכרוני יש חור
לו הייתי אמיצה
אך אני רק חרוצה
חרוצה באבן הכאב
מפחדת ממך, הזאב
לטרוף חפצת
לשאול שכחת
ודמעה נוזלת
ולליבי חודרת
יער הניח את הדף. הוא רצה לדעת על מה השיר מדובר אך ללא הצלחה,
אף ניחוש לא נראה לו מתאים. אולי שיר זה נכתב על אהבה? יער
לעולם לא אהב במיוחד שירי אהבה אך שיר זה נגע בליבו. הוא הרגיש
מוכרח לשאול את מאיה על מה שיר זה מדבר, למרות שלא האמין שמאיה
תרצה לשתפו, הרי משהגיע בצהרים מאיה לא הראתה כלפיו חיבה
מסוימת או טיפת נחמדות. הוא התחיל לרדת במדרגות לכיוון המרתף.
"לפעמים אני מסתכלת על השמים בלילה וחושבת מה יש שם? אני יודעת
בכלליות מה יש מסביבנו, כלומר כוכבי הלכת והשמש אך אולי אחרי
הגלקסיה שלנו יש עיר קטנה ויש לה פנים או שאלו דחליליות קטנות
או מלאכים, חדי קרן, שדונים, פיות ויצורי פלא נוספים? אני
חושבת שזה הרבה יותר נחמד לחשוב כך מאשר לדעת. בכלל הרעיון
שאיני יודעת מה קורה אי שם במרחק כה רב נותן מקום לדמיון,
לחלום. מה שכן אני בטוחה שאין שם מעשים רעים! אתה בטח אומר שזה
לא אנושי וזהו שזה לא! אני חושבת שאין שם אנשים אלה דברים
טהורים... בעצם אולי יש שם אנשים אבל אם כן אז אלו אנשים שלא
אכלו את פרי עץ הדעת, כלומר אנשים תמימים כתינוק ביום הולדתו,
ערומים." מאיה סגרה את המחברת הכחולה עם הפרחים הסגולים ששימשה
לה כיומן במהירות כאשר נשמעה דפיקה בדלת. "אתה יכול להיכנס".
יער פתח את הדלת ונשען על הקיר במשך דקות ספורות. "אתה יכול
לשבת" אמרה מאיה, זזה קצת ממקומה על המיטה וטפחה עם ידה על
המקום הפנוי, משהו אמר לה שהיא צריכה לחזור לשביל הישר, היא לא
יכולה להתנהג ככה למישהו שאין היא מכירה כלל, במיוחד כאשר הוא
אורח בביתה ובא לעזור לה להחליט, הרי היא לא הייתה רוצה
שיתנהגו אליה כך. יער התיישב לידה, הוא הוציא מכיסו את השיר
שלה "מאיפה יש לך אותו?!". באותה השניה מאיה שכחה את כל
המחשבות על להיות נחמדה ושהיא לא הייתה רוצה שיתנהגו אליה ככה
ורק התפרצה בעצבים, זה היה שיר שלא הראתה לאף אחד, זה היה השיר
שלה. "אני מצטער, עשיתי משהו רע? את נתת לי את השיר עם שאר
השירים לא הספקתי לקרוא את השאר אך רק רציתי להגיד לך שאת ממש
מוכשרת" אמר יער מבוהל במקצת מכיוון ששפת הגוף של מאיה בהחלט
לא נראתה חביבה. "אני נתתי לך את השיר הזה?" מאיה עכשיו נראתה
פחות עצבנית ויותר מופתעת. "כן הוא היה האמצעי, אני לא יודע
למה אבל מסיבה כלשהי הוא משך אותי" אמר יער, מאיה נראתה רגועה
יותר. "אני כל כך מצטערת" מאיה נזכרה בכל המחשבות שחשבה קודם
לפני שיער נכנס "אני פשוט לא נתתי לאף אחד את השיר הזה, הוא
מאוד אישי ומאוד קל להבין על מה הוא מדבר" מאיה קיוותה שיער לא
הבין על מה השיר מדבר. "האמת שלי לא היה קל כל כך, אולי כי לא
קראתי שירים שלך? ואולי כי אני לא מכיר אותך? אם תרצי לספר לי
אני אשמח מאוד". יער הסתכל על מאיה זאת הייתה הפעם הראשונה ששם
לב לתווי הפנים שלה, עורה הלבן והמנומש במקצת היה עדין וחלק
כשלג בתולי, עיניה הירוקות היו מלוכסנות במקצת, אפה היה קטן
וחמוד ונמשים רבים היו עליו, שפתיה הדקות היו אדמדמות בגלל מיץ
הפטל ששתה ממקודם. מאיה קטעה את מחשבותיו "מדוע אתה נועץ בי
מבטים?!". יער השפיל את עיניו לדקה ואמר "סתם! לא יצא לי עדין
ביום הזה להסתכל עלייך". מאיה הרהרה אולי הוא מסתכל כי הוא
יודע? מה אם הוא הבין? "אז האם תוכלי להגיד לי על מה השיר?"
מאיה לא חשבה לרגע להגיד את האמת, הרי איך תוכל לספר לו זאת,
היא מכירה אותו רק יום אחד וזה כל כך קשה, ואיך הוא יגיב. "כן,
בשמחה! השיר כתוב על מישהו שחיבבתי ושנאתי באותו הזמן, הוא
מאוד פגע בי" היא שקרה! היא לא יכלה להגיד את האמת, היא
פחדה... היא פחדה מהמילה המצמררת הזאת. "כך חשבתי" יער קם
ממקומו. "למה אתה הולך?" יער הסתובב, הוא היה מאוד מופתע.
"חשבתי שהרי רק הגעתי למושב, אז אולי תרצה לראותו? מחר אולי
נלך? היום כבר מאוחר אני צריכה להתארגן לשינה. אך אם תרצה מחר
אשמח מאוד לטייל איתך" מאיה הייתה מופתעת מעצמה. "בשמחה" חיוך
רחב נמתח על פניו של יער, הוא יצא מן הדלת.
"השושנים, הקוצים ומה שבאמצע יתחלפו עם הזמן, ישתנו, יתקלו,
ינבלו, ישרפו, יפרחו, ישמחו, יבכו, יחייכו, ישירו ושוב מחדש
הגלגל ימשך אך בינתיים את האיזון אני מחפשת אך לא ממש מוצאת"
מאיה לא ידעה מדוע כתבה את המשפט הזה אך ברגע שיער עזב את החדר
היא שלפה במהירות את מיומנה וכתבה זאת, מדוע לא ידעה לענות
לעצמה מדוע? הרבה פעמים מצאה את עצמה מאיה כותבת דברים במחברת
ללא הסבר או הגיון. מאיה שכבה במיטה, היא שמעה את הציפורים
בחוץ, שמעה את הברז מטפטף, נטע בטח התעוררה והיא מתקלחת או
שוטפת פנים.
"מאיה קומי! את תאחרי" הדלת נטרקה בחוזקה. "נטע?!" אמרה מאיה
בקול מנומנם "אין לי כוח... עוד שעה אחת..." נטע התקרבה למיטה
"את יודעת שאינך יכולה, היום זה יום שאת אוהבת יש לך ספרות
ותיאטרון" מאיה התיישבה. "טוב אני אהיה מוכנה עוד רבע שעה" היא
יצאה מן החדר ונטע אחריה.
"אני מוכנה!" הכריזה מאיה בקול רם. "אני הולכת ביי" מאיה יצאה
מהדלת. בדרך אל בית הספר מאיה חצתה את שדה הפלפלים של אדון כהן
ועקפה את מטע הזיתים הישן של משפחת שולן היא הגיעה לבית הספר
ונכנסה לכיתתה אשר הייתה בסוף שביל החצץ מן מגרש הכדורגל, היא
הניחה את התיק שסרגה לעצמה לפני כחודש בצמר חום ואדום עם גוון
כתמתם. "מאיה!" רוני באה אליה "מה שלומך? המון זמן לא ראיתי
אותך!". מאיה התיישבה על כיסא הפלסטיק מאחורי שולחן העץ "כן...
הרבה... כנראה..." היא דברה בטון מנומנם ומהורהר ביותר. "את
מרגישה טוב? מאיה?! מאיה?! מאיה?! מאיה! תעני לי! מאיה?" מאיה
הרגישה את עיניה נעצמות ואת צווארה נחלש ואינו מסוגל להחזיק את
ראשה שנשמט אט אט. "מאיה?!" הדמעות הציפו את עיניה של רוני
"מאיה! בבקשה תעני לי!" הדמעות נזלו היא לא יכלה לעצור בעדן
"מאיה?" רוני חיבקה את ראשה של מאיה.
"אני חושבת שזה יצא טוב מאוד אינך חושבת כך?" רוני קמה
והתיישבה בכיסא על יד מאיה. "מאיה? תעני לי" רוני הרימה את
ראשה של מאיה, הוא נפל בכבדות על השולחן, רוני לא הבינה.
"עשינו חזרות וחשבתי שהיא משחקת מכיוון שבהצגה היא הייתה אמורה
להתעלף ואני הייתי אמורה לבכות אך אחר כך שסיימנו היא לא
התעוררה" אמרה רוני כאשר דמעות זולגות מעייניה.
"רוני אין זאת אשמתך. ואל תדאגי מאיה נמצאת בבית החולים הקרוב
לכאן" אמרה נטע בקול צרוד אשר רמז שבכתה ממקודם "מה שמזכיר לי
שאני צריכה ללכת לראות מה שלומה".
"היא צריכה לשתות יותר מים, היא תוכל להשתחרר עוד הערב אם מצבה
ישתפר, אך איני חושבת שזה יקרה. היא אפילו עוד לא התעוררה והיא
כאן כבר מהבוקר" אחות בחלוק לבן עם שיער בלונדיני אשר היה ניתן
לראות בטשטוש אך בצלילות מסוימת יחסית לשאר הדברים, ציפורניה
הגדולות היו מכוסות בלק אדום כהה שהתקרב לבורדו. מאיה ניסתה
להרים את ראשה אך ללא הצלחה, היא ראתה עוד שתי דמויות מעורפלות
בחדר.
"אבל היא תהייה בסדר נכון? לא נגרם נזק קשה?" זאת הייתה נטע,
איפה אני? מאיה בדקה את מזלה בשנית אולי הפעם תצליח לקום, לא
אין טעם זה לא מצליח!
"אני לא יודעת בינתיים אנו לא יכולים לעשות כלום, רק להחדיר
נוזלים לגופה ולהנשימה, אי אפשר לבדוק אותה במצבה כרגע" קולה
של האחות היה גבוה מאוד.
"נטע..." דקירות קטנות ועוקצניות מלאו את פיה ואת שפתיה כאשר
ניסתה לדבר, קולה היה קטוע, צרוד וחלש. עיניה נעצמו לנגד רצונה
היא הרגישה רטט בכל גופה, היה לה קר. ראשה התנדנד מצד אל צד,
היא לא יכלה לשלוט בכך. הדמעות נזלו על הלחי הלוהטת לכיוון
הכרית, היא הרגישה איך היא עולה אל השמיים, מרחפת, היא שמחה כל
כך, חופשיה, לא! אני לא חופשיה היא נזכרה כאשר הצליחה לפתוח את
עיניה ולראות את כל המכשירים שהיו מחוברים אליה, היו בתוכה,
מעליה.
"מאיה? את דיברת?" נטע התקרבה אליה עיניה אדומות מבכי ודמעות,
היא חיבקה את מאיה בחוזקה, אולי לא, אולי היא חיבקה אותה רגיל
או אפילו חלש, מאיה לא ידעה היא לא הרגישה הרבה היא רק תיארה
לעצמה.
"אין לה שום דבר רציני, רק חסרים לה וויטמינים בגוף. האם היא
אוכלת כמו שצריך?" רופא עם שיער מתולתל ושחום נכנס אל החדר.
מאיה הייתה עסוקה באכילת ארוחת הבוקר שלה.
"איני מבינה זאת, היא אוכלת אוכל בריא, מוזר שחסרים לה
ויטמינים"
נטע ישבה על כיסא על יד מיטתה של מאיה, היא ישנה שם בלילה.
"אני לא יודע אבל לפי הבדיקות חסרים לה הרבה ויטמינים, אני אתן
לך רשימה של ויטמינים ואיך להוסיף אותם בדרך טבעית זה עדיף
מכדורים" הרופא התקרב אל מאיה, "מה שלומך הבוקר?" אמר בעודו
מתיישב בצידה השני של המיטה.
"אני מרגישה נהדר, קשה לי לאמין שאתמול בבוקר הרגשתי רע כל כך,
אני מוכנה לחזור הביתה!".
"אין מקום טוב כמו הבית" מאיה פתחה את הדלת כשנטע לידה.
יער ישב בפינת הסלון וקרא ספר עבה כרס "שלום לכן", הוא שם את
אצבעו בספר במקום בו הפסיק.
"שלום יער" אמרה נטע בחביבות והלכה למטבח.
"אתם רוצים לאכול" נשמע קולה של נטע, אך ללא תגובה.
"אני פשוט אחזור לקרוא בספר" יער אמר בהחלטיות.
"על מה הספר?" מאיה התיישבה בכורסא על ידו, "זה על מיתולוגיה
יוונית, בעיקר על תיבת פנדורה" אמר יער בעודו מניח את הספר על
שולחן הקפה הקטן שבין שתי הכורסאות.
"אני מכירה את סיפור תיבת פנדורה, ציירתי פעם ציור של זה" יער
לא הבין את הנחמדות המופרזת.
"אני לא רוצה להישמע חסר כבוד אבל למה את נחמדה אליי כל כך?".
מאיה הרימה את הספר כמתכוונת לשנות נושא, "העטיפה יפה מאוד,
יותר מהציור שלי - זה לא קשה כל כך, הוא לא היה מוצלח, הוא
למטה בחדר, אולי אראה לך אותו אחר כך" מאיה התנהגה כאילו לא
שמעה את הערה.
"אולי נרד לחדרך ותראי לי אותו כעת?" יער גם הוא התעלם מן הערה
ממקודם. מאיה לקחה את הספר והחלה לרדת במדרגות יער הלך אחריה.
"אני חושבת שצריך לתת הזדמנות לכל אחד, מה שלא נתתי לך עד כה,
וצריך לתת הזדמנות מיוחד למי שמביא לך שוקולדים אחרי לילה בבית
החולים לא כן?" אמרה מאיה בפזיזות תוך כדי פתיחת דלת החדר.
"הציור יפה מאוד, אני אוהב את ניגודי הצבעים, אך למה פנדורה
היא ילדה?" שאל יער בעודו מתבונן בציור קטן שהיה בפינת החדר.
"היא איננה ילדה אלא נערה, הרי אישה אמיתית לא הייתה פותחת את
התיבה בזמן מועט כל כך, זאת אך ורק סקרנות של נערות" מאיה
התיישבה על המיטה בעודה מסתכלת בתקרת החדר.
"יש משהו בדברייך, אני חושב שאלך לסלון למנוחה קצרה, בלילה לא
ישנתי הרבה" אמר יער כאשר פנה לכיוון דלת החדר. "כן גם לי לא
תזיק תנומה קצרה אחרי מיטת בית החולים" |
