00:15, פאב
הדלקתי עוד אחת.
"אתה באמת צריך להפסיק עם זה, אתה יודע," הילה אמרה. כל הזמן
היא אומרת לי את זה. כל הזמן. כאילו שאני לא יודע, כאילו שלא
ניסיתי. אנחנו רבים על זה, כל הזמן.
"ממ," מילמלתי בניטרליות. מה אני כבר יכול להגיד. "נו, אלון,
אז אולי תפסיק?" היא לא הפסיקה ללחוץ. הסתכלתי עליה. השנים לא
עושות לה טוב. אבל למי הן כן? "זה לא מוסיף לך לבריאות, אתה
יודע." אוי, תשתקי כבר.
התיישרתי בכיסא. "איש מאוד חכם אמר פעם," התחלתי, "שלהפסיק
לעשן זה הדבר הכי קל בעולם." לקחתי פאוזה דרמטית קלה, "שהוא
עשה את זה כבר אלף פעם." שתיקה. "שנון," הילה אמרה ביובש.
הסתכלתי חזרה לכוס. הלך הרגע. "כן," אמרתי. מה כבר אפשר
להגיד?

00:23, פאב
הילה לא תפסיק. הקופסא כבר ככה חצי ריקה, תני לי למות לאיטי
בשקט. "אני ברצינות אומרת," הקול שלה עובר לי מעל, מסביב, רק
לא נקלט. "אני מציעה שתפסיק לעשן. היום." ואני מציע שתתחתני עם
צייד תרנגולות. הסתכלתי בשעון, מנסה למשוך זמן. וגם לרמוז לה,
בהזדמנות זו, שדי נמאס לי מהשיחה הזאת. השעון מראה עשרים לאחת.
כיוונתי אותו שיקדים ברבע שעה, כדי שאני לא אאחר אף פעם. כל
החיים אני ממהר. מרוב שאני ממהר, אני לחוץ. מרוב שאני לחוץ,
אני מעשן. מרוב שאני מעשן, החיים שלי הולכים ומתקצרים.
ומרוב שהחיים הולכים ומתקצרים, אני יותר ממהר. הארה. אפיפאני.

"טוב," הבירה האחרונה, כנראה, דיברה מהפה שלי. "יודעת מה,
הילה?" קמתי מהכיסא עם ראש זקוף. "אני מפסיק לעשן. ברגע זה."
לקחתי את הקופסא שנשארה, ואת הסיגריה מהפה, וזרקתי הכל לפח.

01:07, פג'ו
היא נוהגת. היא בדרך כלל נוהגת, זה עושה לה את זה. שיהיה. אני
כבר מזמן הפסקתי עם הקטע שנשים פחות טובות. נדמה לי שמה שגרם
לי להימנע מזה באופן סופי, היה אחרי התקרית הקטנה בצומת גהה,
שבמהלך ניסיון עקיפה של הסובארו לפניי וחוסר תשומת-לב של
שנינו, הסובארו ואני מצאנו את עצמנו השולי הדרך, מחוץ למכונית,
מתווכחים וצועקים. היא הייתה חיילת גבוהה, וכנראה שלא מצאה חן
בעיניה, ההערה הקטנה שלי שייחסה את הנהיגה שלה למין שלה. היא
שברה לי עם מוט ברזל שתי צלעות, ביליתי חודש בבילינסון. היו
זמנים, ומאז אני נזהר עם הלשון.
וכבר ארבעים וארבע דקות שלא עישנתי אפילו סיגריה אחת. אני
המלך.

01:15, פג'ו
סיגריה. סיגריה. סיגריה. כל חיי מעכשיו, אני לא אזכה לעוד
סיגריה. רק המחשבה על זה גורמת לי כאב. סיגריה. כל שאר החושים
נסגרים, רק החוש לסיגריה עומד איתן, חד מתמיד. מכוניות שורקות
מסביב. מוסיקה ישראלית ברדיו. כלום לא נכנס אליי, אני רק רוצה
סיגריה. שואף. נושף. חייב להפסיק לחשוב על זה. לחשוב על מה? על
זה. סיגריה. סיגריה! בולע רוק. לפנינו תחנת דלק. עם חנות קטנה,
אור דולק. כנראה פתוחים עד מאוחר. "תעצרי פה," אני אומר, כבר
מזיל ריר על הסיגריה הממשמשת ובאה.
"הא?"
"תעצרי, פה בצד. בתחנה. אני רוצה לקנות משהו."
"סיגריה." היא לא שואלת. ואם בא לי סיגריה?! למה מה, אני היחיד
בעולם שמעשן? "אלון - "
צקצקתי בלשון. "מה פתאום סיגריה," אמרתי בטון עצבני. דפנסיבי.
"אני רוצה משהו לשתות. כל הבירה הזאת עשתה לי שורף בגרון, אני
אקנה דיאט קולה."
מגיעים לתחנה, היא עוצרת מול החנות.
"רק דיאט קולה," אני מבטיח. "ואולי פיצוחים. משהו לדרך. לקנות
גם לך משהו?"
היא עושה פרצוף של חוסר-שביעות רצון, כאילו היא לא מאמינה לי
בכלל. "לא, תודה," היא אומרת בקול עייף, ואז משנה את דעתה.
"בעצם, תביא גם לי קולה. שאני לא ארדם פה." היא מעבירה יד אחת
על העיניים. "בינתיים אני מסתובבת, ליציאה."  
אני מהנהן פעם אחת, ויוצא מהאוטו.

01:18, חנות
החנות מוארת היטב, בקונטרסט חד לחושך בחוץ. מעבר לדלפק עומדת
בחורה נמוכה, עם חולצה אדומה וקוקיה אחת. היא חמודה, לפחות
יחסית ליצורים שניתן לצפות להם בתחנות דלק באמצע הלילה. "לילה
טוב," אמרתי, מנסה למצוא חן בעיניה. למה לא העפתי מבט במראה
לפני שיצאתי מהאוטו, חשבתי. היא חייכה. ניגשתי לדלפק. "שני
דיאט קולה, חפיסת מלבורו, בבקשה," שילמתי וחיפשתי משהו לפתוח
עליו בשיחה. המוכרת, מצידה, לא נראתה בעצמה להוטה מדי לדבר,
מחזירה לי עודף בשקט. נו, שיהיה. עוד הזדמנות שהלכה, חשבתי
לעצמי, ויצאתי עם הקולות בשקית, והסיגריות בכיס האחורי. אני
אצא, חשבתי לעצמי, אעשן סיגריה או שתיים, ואז אלך ליציאה
מאחורה. אני אגיד שהיה תור, שהקופה התקלקלה, משהו. קול קטן אמר
לי שהילה לא תשאל בכל מקרה, כי היא תדע כבר על הסיגריות.

01:22, מגרש חנייה ריק
הסיגריות היו טובות. מה זה טובות, מעולות. הרגשתי בעננים.
שתיתי קצת מהקולה שלי בשביל להוציא את הריח מהפה, והלכתי למגרש
החנייה, להיכנס חזרה לאוטו.
מגרש החנייה ריק.
אין אוטו.
אין הילה.
נטשו אותי.

01:23, פלאפון
ציפצוף. נתקבלה הודעה חדשה : "-אלונ'וש, זה לא הולך בינינו.
חשבתי על זה הרבה, ונמאס לי שאנחנו כל הזמן רבים, נמאס לי שאתה
משקר לי, נמאס לי מהכל. נסעתי, ואנא אל תתקשר יותר.-"

01:24, מגרש חנייה
"בת זונה!" צרחתי. כוסאמק. קפצתי את האגרופים שלי בכעס. העברתי
יד בשיער. הייתי צריך לדעת שזה בא, חשבתי אחרי שנרגעתי. הילה
ואני כבר הרבה זמן רק רבים. לקחתי עוד לגימה מהקולה.
הדלקתי עוד סיגריה. קיבינימט.

01:26, כניסה לחנות
עמדתי בכניסה לחנות. הדלת הייתה שקופה, ודרכה ראיתי את המוכרת.
היא הסתכלה עליי בתמיהה, לא מבינה. מה היא מבינה. מה אני מבין?
שום-דבר, חשבתי לעצמי בעגמומיות. עצמתי עיניים, וויתרתי על
התוכניות שלי להתחיל עם המוכרת כשיקום מחדש של האגו, תוכניות
שנראו הרבה יותר מזמינות בחושך של מגרש החנייה הריק. נשענתי על
הקיר, ונתתי לעצמי להחליק עד הרצפה, שוקע בייאוש עצמי.

02:58, כניסה לחנות
יד על הכתף. מנענעת, חלש. "סליחה... סליחה, אדון?" פתחתי את
העיניים, לאט לאט. הגעתי לגן עדן, חשבתי לעצמי, והמלאכיות פה
נראות בדיוק כמו המוכרת ההיא מהחנות!
לא, רק רגע - החזרה הכואבת למציאות. אני לא בגן עדן. כנראה
ששתיתי... אלוהים, אני שיכור. אני שיכור, ולכן כל העולם נראה
בדיוק כמו המוכרת ההיא...
"אדון?"
לא, לא, גם זה לא נכון. לא שתיתי היום. אז כנראה ש-
"אדון, הכל בסדר? אתה ער? מה קרה?"
תודה לאל שלא שתיתי, חשבתי לעצמי, בזמן שהתאפסתי. המוכרת הייתה
מחוץ לחנות, ורכנה מעליי, עם ידה על הכתף שלי. האור בחנות היה
כבוי, וכנראה שהיא - המוכרת, חסרת השם - עמדה לסגור ולנסוע
הביתה. נאנחתי, ונעמדתי, מנסה לשמר עוד את רסיסי הכבוד העצמי
שלי. "חברה שלי נטשה אותי פה," הסברתי לה בצורה ישירה. "אין לי
פה אוטו, ואין לי..." דמעות עמדו לי בגרון. "היי, היי," היא
אמרה לי בטון רך. "אל תיקח את זה כל כך קשה..." היא ליטפה את
הלחי שלי. "הכל יהיה בסדר."

03:14, כניסה לחנות
גם לאותה מוכרת, שהציגה את עצמה כלילך, לא הייתה מכונית - כפי
שהעיד מגרש החנייה הריק. המשמרת שלה הייתה מעשר בלילה עד 3
בבוקר, אבל רק בחמש וחצי עבר האוטובוס הראשון חזרה לת"א, שהיא
הייתה לוקחת תמיד אחרי העבודה.
ישבנו על המדרכה וסתם קישקשנו. קודם סיפרתי לה את סיפור הערב
העצוב שלי, החל מההחלטה שלי להיפטר מהסיגריות, עד להחלטה של
הילה להיפטר ממני. הקינה התפשטה גם לטענות כלליות מהחיים,
לדאגות מאיך לעזאזל אני עובר את הסמסטר לימודים הזה, אם אני אי
פעם אשיג עבודה נורמלית, למה אני מתחיל להשמין, ומתי כבר יעברו
לי הכאבים האלה בגב.
לילך צחקה הרבה, ואני לא אדם מצחיק באופן מיוחד. אפילו קשה לי
לזכור את הפעם האחרונה שהילה צחקה ממשהו שאני אמרתי. לילך
הייתה, ככל הנראה, במצב רוח טוב כשמצאה אותי שפוך מול הכניסה
לחנות, ולא הייתה לה בעייה לספר בעצמה על כמה שגם החיים שלה
בזבל. היא צחקה על זה שכל סוף-שבוע היא צריכה לשבת פה שעתיים
בחושך, לבד על המדרכה, ואפילו אסור לה סתם לשבת עם הרדיו בחנות
המוארת, כי 'אלה הנהלים של ההנהלה.' היא עוד לא התחילה
לימודים, אבל רצתה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.
"נו, בואי נראה אותך," אמרתי.
"מה?" היא שאלה, לא מבינה.
"קדימה. בואי נראה אותך, קצת פילוסופיה. על רגל אחת."
"אממ..." היא עשתה פרצוף. "כמו מה?"
"אוקיי, נגיד, איך את אוכלת את המילקי שלך?"
היא צחקה.

04:14, כניסה לחנות
עוד שעה, ישבנו ודיברנו. לא על שום דבר מיוחד, אבל היה זה לילה
קשה בשבילי, וגם סתם לשבת על מדרכה קרה בתחנת דלק נטושה ולדבר
עם בחורה שאני לא מכיר שגם ככה אין לי שום סיכוי איתה, כבר היה
משהו שהסתפקתי בו בשמחה. נתתי לה לשתות את הקולה של הילה,
וסיימתי בעצמי את הקולה שלי. התאפקתי במשך השעה ורבע הראשונות
לא להוציא סיגריה, לא אחרי הטראומה עם הילה. אבל, כמו תמיד,
הלחץ רק נהיה יותר ויותר גדול, והיה לי יותר קשה להתרכז בשיחה
עצמה. מדי פעם הייתה הפוגה של כמה שניות בשיחה. סתם שקט שבו
ישבנו שנינו והקשבנו לרעשים של הבוקר, והסתכלנו על החושך
שהתפוגג לאיטו, מפנה מקום לאור של היום הבא. כל פעם שהייתה
הפוגה כזאת, התפתיתי להוציא אחת מהקופסא, אבל החזקתי את עצמי
בכוח. שברתי כל פעם מחדש את הקרח, ממלא את האוויר במילים,
במקום בעשן. אבל כשהשעון שלי הראה על ארבע וחצי, כבר ארבע דקות
שלמות שאף אחד לא אמר מילה. החלטתי שאני תכף משתגע אם לא,
ונאנחתי. "יפריע לך אם אני אקח סיגריה?" שאלתי את לילך. "לא
יפריע," היא חייכה, "אני יכולה גם אחת?"