"החיים הם טרגדיה בצילום מקרוב, וקומדיה בצילום מרחוק"
-                                                    (צ'ארלי
צ'פלין)

מה זה הרעש המעצבן הזה? חשב לעצמו אנדריי. פתח את עיניו ומצא
עצמו במיטה מתעורר מצלצול השעון המעורר על השידה. בהינף יד נתן
מכה הגונה לשעון וזה הפסיק לצלצל. אנדריי החליט לחזור להתעטף
בשמיכת הפוך ולצלול להמשך השינה. אך לפתע הרגיש יד קרה מתחת.
יד שלא שייכת לו. מה לעזאזל?? עבר בראשו, שלפתע התבהרו לו עוד
פרטים מהסביבה. זה לא היה החדר שלו בכלל. איפה הוא נמצא?
אנדריי בילה בפיק-אפ באר סמוך למקום ומצא לו מזדמנת עמה בילה
את הלילה. איך קוראים לה? הוא לא הצליח לזכור. מה זה משנה
בכלל? אנדריי בילה אתמול בלילה וזאת איש לא יוכל להכחיש.
לפתע נשמע פיהוק, היד הקרה נמתחה ואחרי הפיהוק הגיעו המילים -
"בוקר טוב, אני רואה שהתעוררת חמוד... אני מבינה אותך. אתמול
בלילה היית לחוץ ובגלל זה לא הצלחת להפעיל את המערכות שלך." אז
מסתבר שאפשר להכחיש. "אל תיעלב אבל השעון היה מיועד לי... יש
לי לימודים הבוקר אז אני אתלבש ובינתיים אתה יכול להכין לנו
קפה, שניים סוכר בבקשה. תודה חמוד," קבעה בחריצות המזדמנת וקמה
כדי להתלבש. מאיפה זה בא לעזאזל?? חשב לעצמו אנדריי. הוא היה
חייב להגיב בשניות הקרובות, חשב, כי כל רגע נוסף יקר יגרע
מגבריותו שזה הרגע התנפצה בפיה של מזדמנת, שהאמת לא נראתה טוב
בכלל. המזדמנת התקדמה לעבר ארון הבגדים וחיטטה שם... "תגידי לי
אני לא מכיר אותך מאיפה שהוא? בטוח לא מהפאב כי כל מקום בילוי
שמכבד את עצמו לא יכניס פרה כמוך לגעות בתוכו..." אמר והרגיש
שהוא על הגל עכשיו, כן. עכשיו הוא החזיר את גבריותו שעמדה על
הסף בחדר המיטות הזר הזה.
המזדמנת המשיכה לחטט בארון. לבסוף מצאה מה שחיפשה אבל זה לא
היה בגד, פריט לבוש כן. אלה היו זוג נעליים. אנדריי קם לו
בעליצות מהמיטה כשהרגשת העליונות חוגגת בו ולפתע משום מקום
הרגיש כאב בגבו. זו הייתה הנעל שזרקה לעברו המזדמנת. הנעל
השנייה הייתה מכוונת לראש וזה כבר הפיל אותו לרצפה. "יא חתיכת
אימפוטנט מסריח, לך לקליניקה און, שם יכבדו מקרים קשים כמוך יא
אפס!!" צעקה עליו ולא יכלה שלא ללוות את הצעקה בצחוק: "לפחות
היית מבזבז עליי ויאגרה יא קמצן נוסף לכל...." "מה את חושבת
שאת עושה יא מזדיינת? יכול להיות שנעלבת ממני יא פרה?? אני אתן
לך סיבה להיעלב ממני וזה לא יהיה במילים, אני יכול להבטיח
לך!!" שאג, קם על רגליו ופנה לעברה. היא הפסיקה לצעוק בשלב
מסוים. האגרופים פשוט עפו מכל הכיוונים ובכל הכוח. "אני אראה
לך איזה מערכת עובדת אצלי יא מזדיינת, מי את חושבת שאת?" שאג
בפראות אנדריי, מביט בה כשעיניו חלולות לחלוטין, אדמדמות מעומס
לחץ הדם. וכך, טעון באנרגיה מטורפת, המשיך והמשיך לחבוט בה גם
כשכל הסדינים שינו צבעם לאדום עז. כאשר אזלו כוחותיו, אחוז
בהלה לנוכח המצב, התחיל לנסות להעיר אותה. אנדריי ניער אותה
קלות ואמר לה ברוך לאוזן, כמו שאומרים לילד: "תתעוררי כבר,
מספיק עם המשחקים האלה. אני מצטער, באמת מצטער, לא יודע מה עבר
עליי. את תהיי בסדר, את שומעת?! תהיי בסדר." לא הגיעה כל תשובה
מפי המזדמנת ואנדריי החל לגלות סימני פאניקה ומצוקה. מה יעשה?
לאן יפנה עכשיו?? הוא התחיל להלביש עצמו ואת המזדמנת שלא הראתה
עדיין סימני חיים כלשהם. בהתחשב במצבו ניכר היה כי היה מיומן
ביותר בסיטואציות כאלה. הוא ריכז את כל תכולת החדר במרכז על
המיטה ופנה לעבר המזדמנת. "את שומעת אותי?! אז ככה שתביני
שמאוד צר לי על כל המקרה אבל אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור
ואני מקווה שאת יודעת שאני לא רוצח." מוזר, האמת, חשב לעצמו,
המזדמנת הייתה ממש קרה וחיוורת. לא נראו כל סימני חיים, בלי
דופק ובלי ניע. הוא זרק את הגופה על המיטה.
אנדריי יצא מאותה דירה, נכנס לרכבו והחל לנסוע לכיוון האופק,
למקום חדש בו ישכחו אותו. כשפנה לעבר הכביש המהיר הסתכל במראה
וראה את העשן והלהבות שיצאו בטירוף, כאילו מנסות לתפוס אותו,
מתוך חלון הדירה שבילה שם את הלילה. בהמשך שמע בקול עמום את
צפירות הסירנות של מכבי האש שדהרו לזירת הארוע.
את אנדריי זה לא עניין. הוא כבר היה בדרך חדשה בו יתחיל הכל
מאפס.      

מדי שנה נוהרים אליה כמיליון סקרנים כדי להתפעל ממוקד התיירות
שלה - המגדל הנטוי. המקום הוא איטליה כמובן. ליתר דיוק פיזה.
באתי גם אני כדי לראות את המגדל הנטוי ואיתו את כל סוגי אנשי
העולם שמגיעים לכאן ומתפעלים ממנו. צוחק על חוקי הכבידה. לפיזה
היה אדם שהערכתי מאוד ושתרם רבות להשקפת עולמכם על כדור הארץ
וסיבובו סביב השמש, הרי הוא גלילאו גלילאי. טוב, נשים רגע את
שיעורי הבית בצד ונשאל את השאלה המתבקשת: "מישהו היה מתעניין
בכלל במגדל פיזה אם הוא לא היה נטוי?" התשובה היא כמובן - לא.
מבנה פאלי ביותר, אני חייב לציין. אם מסתכלים עליו למשך זמן
מסוים אפשר לדמות אותו אפילו ל....
צלצול טלפון ציבורי קטע את מחשבתי. בנאדם אחד ניגש לטלפון
ודיבר עם הצד השני. המשכתי בקו מחשבה אחר. האמת היא שמגדל פיזה
לא ממש מעניין אותי יותר מדבר אחר הנמצא בכיכר הדואומו, הלא
הוא בית הקברות הנקרא "האדמה הקדושה". במלחמת העולם השנייה
הופצץ המקום ובית הקברות ספג פגיעה ישירה ועלה באש. כמעט הכל
נחרב. יש פרסקו (ציור בצבעי מים על גבי קירות בעוד הטיח שעליהם
טרי) אחד שניצל - "הניצחון על המוות" של אמן אנונימי. אני יודע
מי עשה אותו. הרי זה היה.... האדם החוצפן שדיבר בטלפון לפתע
פנה אלי ואמר לי שהאדם בצידו השני של הקו רוצה לדבר איתי. "איך
קוראים לו?" שאלתי בכעס. האדם ענה בהיסוס "הוא אמר שקוראים לו
גד". אוי הבוס. איך הוא יודע למצוא אותי בכל מקום שאהיה, זה
כמו שיש לי אמא פולניה. "אני אקח את השיחה, תודה לך, ויום טוב
שיהיה לך," אמרתי בנימוס לאדם והצמדתי את האפרכסת לאוזני. קול
נשמע מצדה האחר. כן, אין ספק. זה היה קולו של הבוס.
- "יש לי משימה עבורך..." פתח הבוס.
- "דבר איתי, כולי אוזן," השבתי וגיליתי עניין רב בדבריו. הוא
יודע שאני מטפל במקרים מעניינים במיוחד ושאני עושה את הסינון.
כנראה זה היה באמת מעניין.
- "הגיעה אליי בבוקר נשמה חדורת תחושת נקם שרוצה לטפל בבחור
אחד. איזה אימפוטנט ששכב איתה." ואז נשמעה ברקע שיחה חלשה...
"טוב, העדכון שהוא לא בדיוק שכב איתה. הוא התעצבן מהעובדה
שגבריותו נפגעה אז הוא הכה אותה נמרצות וגרם למותה. אם זה לא
הספיק אז הוא שרף את כל תכולת הדירה עם הגופה בפנים. יש לך
שבוע לטפל בו באיזה דרך שתבחר."
- "הבנתי אותך ואני כבר בדרך אליו, רגע, איך קוראים לו?"
- "שמו הוא אנדריי, חושב עצמו לקזנובה. בורח כרגע מהכל לכיוון
חדש."
- " אני אטפל בו, בוס. אנדריי יכול לברוח אבל לא להתחבא..."
השיחה נותקה. החזרתי את השפופרת למקומה, הסתכלתי סביב וצחקתי
לעצמי. "אנדריי לא היה האומן של אותו פרסקו, זה בטוח."  

"טיסה מספר 28 יוצאת בעוד חמש דקות מרציף מספר 6" - קרא הכרוז
בקול שהדהד ברחבי שדה התעופה. פשוט מושלם, חשבתי לעצמי, משאיר
לי זמן לקנות איזה חטיף עתיר קלוריות בקיוסק הקרוב ולהתקדם
לעבר המטוס כמו כל האנשים בלי שאף אחד ישים לב. האמת שהחטיפים
שלכם די טעימים. לא פלא שאני לובש בדרך-כלל שחור, כדי להסתיר
את הגזרה כמובן. טוב, במחשבה שנייה אולי לא אקנה לי חטיף,
ממילא אני לא צריך את זה ואתקדם לכיוון הרציף. או, הנה אנדריי.
יש לו המון מזוודות לבחור. מעניין ממה הוא בורח. אני חושב
שאהיה איתו באוטובוס.
- "שלום אנדריי," פתחתי בשיחה כשכל האוטובוס מצחין מריח זיעה
של אנשים שהעדיפו לוותר על מקלחת.
- "מי אתה? מאיפה אתה מכיר את שמי?" השיב בתמיהה אנדריי. האמת
שלא חשבתי על זה כל-כך והייתי צריך לצאת מבוץ ששקעתי לתוכו אם
ברצוני לפתח איתו שיחה ידידותית.
-  "למדנו ביחד בבית-ספר יסודי אצל...." נו מה אני אגיד עכשיו,
אצל מי הוא למד? פתאום נשמעה לחישה באוזני 'אצל מריה,' המשכתי
את המשפט כשאני מחייך כאילו נדלקה לי נורה: "אצל מריה כמובן."
'תודה בוס,' סיננתי מבין שיני.
- פניו של אנדריי גילו סימני חיבה לפתע ואמר: "אוה, מריה, איך
שאני זוכר אותה בכל בוקר, כשנכנסה לכתה והיה אפשר לנחש את עונת
השנה לפי צבע השיער שלה. את אגלי הזיעה ששלטו בחולצתה כאשר
הרימה את היד וגילתה עד כמה היא מחזיקה בדעה שנשים לא צריכות
להתגלח והמראה הטבעי הוא עד הסוף...." צחוק מאולץ נשמע מפי כדי
להזדהות עם הזכרונות המעוותים שלו ממורה שתיאר כמפלצת. "אבל
אני לא זוכר אותך," הוסיף.
- "אני השתניתי אבל אני זוכר אותך וזה מה שחשוב, לא ככה?"
- "אני מניח שאתה צודק, אז מה אתה עושה כאן בכלל?"
- "אני בדרך כדי לסגור חשבון פתוח."
- " מי בת המזל? קדימה, תגיד הכל. אני יודע למה אתה נוסע, אתה
לא יכול להסתיר את זה ממני, אנשים נוסעים למקום שאל פנינו
מועדות בעיקר כדי לברוח מהכל ולפתוח דף חדש או כדי להתפנק
קצת..."
- "טוב אתה צודק, תפסת אותי," עניתי בחוסר רצון וזה רק כדי
לקנות אותו ולטפוח לו על האגו. לפתע החוצפן טפח על שכמי שתי
טפיחות וצוחק בצורה כל-כך מעצבנת ומתרוממת שחשבתי לפדות אותו
בו במקום.
- "אז ספר מי בת המזל, נו..." הציק אנדריי.
- "פעם אחרת, הנה אנחנו מתקרבים למטוס."
האוטובוס נעצר והדלתות נפתחו לרווחה. "אני חושב שנפל לך משהו,"
אמרתי לו, ואז הלחץ של האנשים החל לפעול לכיוון הפתח באוטובוס
כאילו שמעו כרגע שיש בו פצצה מתקתקת ונותרו להם עשרים שניות
לברוח. אנדריי הביט למטה לראות מה נפל לו, משראה כי לא נפל
כלום אמר תוך כדי שהחזיר את מבטו לפנים: "אני לא רואה מה נפל
לי, אתה בטוח ש...." .מבטו לבש ארשת של פליאה. אני כבר לא
הייתי שם.

סוזי היא בחורה שמנסה להרוויח את לחמה ולפרנס את עצמה בכבוד,
אם אפשר לקרוא לזה ככה. סוזי בגובה ממוצע, שיער שחור סיני גולש
עד הכתפיים, חזה קטן שמפצה על עצמו בישבן קטן ומוצק שגורם לכל
גבר שהולך לצידה לסובב את מבטו אחריו ולחשוב מחשבות לא טהורות
בסגנון: "מה הייתי עושה אם....." סוזי הגיעה לדלפק בית המלון
בעיר ושאלה למיקום חדר מספר 496. הפקיד שאל אותה למטרת ביקורה
והיא השיבה 'עסקים.' לאחר שתודרכה איך להגיע לדירה, עמדה מול
הדלת, הציצה בשעון ואמרה לעצמה: 'מעכשיו אני מתחילה לספור את
השעה היקרה שלך, חרמן שלי'. עברתי לי במסדרון עם עגלת ניקוי,
כמנקה אני נראה ממש אמין.
- "עוד לילה של כיף?" שאלתי כלאחר יד את סוזי שעמדה חסרת
סבלנות מול דלת החדר.
- "כן...." ענתה לעצמה ואז התעשתה ושאלה "מי את? מה אכפת לך
בכלל?"
- "את בחורה צעירה וחמודה וחבל שבגלל הנאות הבשר האלה בסוף
תביאי את הסוף על עצמך."
- "על תדאגי לי יותר מידי. אני בחורה גדולה, בכלל אני רואה את
עצמי כאשה לכל דבר ואני לא זקוקה לעצות מחדרניות!!" בחורה
קשוחה, הבנתי.
- "טוב, רק אל תאלצי אותי להגיד לך 'אמרתי לך שזה יקרה',"
אמרתי בציניות גמורה והמשכתי: "יש לי כאן במקרה כרטיס ביקור של
רופא, אחד הטובים בתחומו, הוא כל-כך מצליח שבמקום בו הוא מטפל
האנשים מחשיבים אותו אף לאל". כנראה שדבריי הצליחו למצוא פרצה
לליבה של סוזי והיא הראתה סימני התעניינות.
- "אם את כל-כך מתעקשת אז לא יזיק לי כרטיס ביקור של רופא,
ממילא אין לי מספיק כסף ללכת לבית-חולים. טוב, אז איפה
הכרטיס?" מתוך הדירה נשמעו צעדים לכיוון הדלת.
פשפשתי בכיסי והוצאתי את הכרטיס, התקדמתי לכיוונה והושטתי לה
אותו. היא תפסה אותו והביטה בו. כשסיימה לקרוא אותו נפתחה הדלת
והגבר שעמד שם שאל אותה לשלומה. בלי שהות מוקדמת הציגה את עצמה
לגבר.
- "אני סוזי, ושמך?" שאלה.
- "שמי אנדריי, ואני מניח שאת באת מהמכון שהתקשרתי אליו קודם
לכן?"
- "כן זו אני, אז התעריף הוא עשר מטבעות לשעה, אני לא עושה
סאדו לא משתינים עליי ובלי מין אנאלי - עד כאן?"
- "כן, כן הבנתי. דרך אגב עם מי דיברת קודם?" שאל בתמיהה.
- "עם החדרנית..."
- "איזו חדרנית, אני לא רואה אף אחד בחוץ..."
- "מוזר, היא הייתה כאן קודם. בטח יש לה עבודה באחד החדרים. מה
זה משנה, השעה שלך החלה מרגע זה אז קדימה לעבודה!!" אמרה
בהתלהבות סוזי.
מאותו רגע השניים נכנסו לדירה ובליווי מוזיקת רוק שקטה קיימו
משגל. המשגל נפסק הרבה קודם מהמתוכנן כשאנדריי התעצבן ואמר
בקול: "אני לא יודע מה קרה לי? פעם הייתי שוכב עם נשים על ימין
ועל שמאל ולא הייתה לי שום בעייה כזו קודם עם המערכת. יש לך
נסיון בתחום אולי את יכולה לעזור לי, זה ממש מעיק." אנדריי ידע
שזה יהיה הכי חכם לשפוך את ליבו עם אחת שלא הכיר ממש, בכלל למי
כבר יש לה לספר ואת מי היא מכירה.
- "האמת שאולי זה בגלל הפרשי השעות והכל. אתה חזרת עכשיו
מטיסה, תקן אותי אם אני טועה אבל אני רואה את כל המזוודות האלו
זרוקות בחדר. אתה זקוק למנוחה חמוד. בשל המצב אני אחוס על כיסך
ואקח רק חצי ממה שמגיע לי." דיברה אליו והמשיכה: "מוזר איך
שדברים מתגלגלים אבל יש לי כאן מספר טלפון של רופא דיסקרטי
מאוד בישוב לא רחוק מפה."
- "טוב נו, אולי הוא יעזור לי," אמר בחוסר שביעות רצון והושיט
ידו כדי לקבל את כרטיס הביקור שמסרה לו סוזי.
סוזי יצאה מהדירה וסיננה לעצמה: 'איזה אימפוטנט מעורר רחמים.'
במסדרון פגשה אותי שוב.
- "אני רואה שהבחור הזה ממש אוהב את זה מהר, או שאת כל-כך
טובה?" אמרתי לה והבחנתי בלחיים המסמיקות שלה כששאלתי את
השאלה.
- "סתם אימפוטנט, אני מקווה שהרופא יעזור לו. הוא צריך את זה
יותר ממני."
- "כן, אני בטוחה שהוא יעזור חמודה, לילה טוב."
- "לילה טוב," השיבה ונכנסה למעלית.
המעלית ירדה ללובי, שם בירכה לשלום את פקיד הקבלה שעשה לה
עיניים והמשיכה לעבר מגרש החנייה, משם למכונית הקטנה שהייתה
לה. בדרכה למכון להרפתקה חדשה. התבוננתי דרך החלון במסדרון על
המכונית שיצאה מהחנייה ודהרה לתוך הכביש. לפתע נשמע פיצוץ
עמום, זה היה הצמיג בגלגל הקדמי, המכונית הקטנה איבדה שליטה
ונכנסה בעמוד חשמל. אורות אדומים נראו באופק לאחר מספר דקות
גורליות וקולות הסירנות נשמעו מתגברות ומתגברות. סוזי או סוזי,
חשבתי לעצמי, את צודקת שהרופא יעזור לו יותר ממך עכשיו. לך כבר
אי אפשר לעזור. נכנסת לעולם ויצאת ממנו באותה דרך אירונית -
בגלל חור בגומי.
בינתיים בחדר 496 אנדריי התאושש מהארוע המביך שפקד קודם לכן את
חדרו. הדליק את האור וקרא את כרטיס הביקור שקיבל מהיצאנית:

         ד"ר יצחק גרינברג מומחה ברפואה כללית
         נותן תרופה לכל מחלה והכל תחת חשאיות מוחלטת
         לקביעת תור וקבלת יעוץ
         ניתן להשיג בטלפון מס' : YYY-YYYYYYY
         או לשלוח מכתב ב- ת.ד. 8128  

ההספד היה ממש יפה, באמת. לקבל כזאת מחמאה ממני זה נדיר. אחת
ההלוויות היפות ואני ראיתי הלוויות. הבעיה שהוא היה מזויף. כן,
פשוטו כמשמעו. אני לא הצלחתי להבין אתכם בנושא הזה. מה הבעיה
להגיד את האמת?? זה עכשיו או לעולם לא, אתם יודעים. זה לא
שהבנאדם ישמע משהו שלא מצא חן בעיניו ויצא מקברו אחוז אמוק
אוחז באת חפירה שתעוף לכם היישר לתוך הפנים ומשם למנתח
פלסטי... הבנאדם כבר מת, אנשים. אז זה הזמן הכי טוב להוריד
מסכות ולגלות את שעל לבכם. ברגע שתעשו זאת התגובה תפתיע גם
אתכם. אנשים יראו את האומץ שלכם ויזרמו אתכם. אין לכם מושג כמה
זה משחרר. מקסימום הבנאדם יופיע לכם באמצע הלילה בחלום בלהות
ויכחיש הכל. עוד דבר מעניין, שאתם יכולים להגיד פשוט הכל ואף
אחד לא יכול להכחיש! חשבתם על זה? לדבר על בנאדם, אפילו לא
מאחורי הגב, לשפוך הכל והבנאדם אפילו לא יפריע לכם באמצע. כן
אנשים, המתים מקשיבים הכי טוב ויכולים לחסוך לכם הרבה כסף
שתוציאו ודאי על פסיכולוג שייקח את הכסף הזה כדי לשדרג את
הצמיגים של המרצדס שלו. טוב אני חושב שהבהרתי את הנקודה.
ההלוויה של סוזי הייתה באמת מרשימה. לשם שינוי עמיתיה מהעבודה
לבשו שחור ולא למטרות עסקים. מעניין אם היה מקום בבית הקברות
לכל האנשים אתם באה במגע עסקי. באמת נקודה למחשבה. פתאום משום
מקום החליט לנאום בעל המכון, סליחה - בעל העסק. כדי שיהיה לכם
מושג עד כמה הוא מזויף אני הרשיתי לעצמי לשרבט כמה תרגומים
משלי....
- "מאוד צר לי על אובדנה של סוזי ומותה בטרם עת" (לעזאזל, למה
היא הייתה חייבת למות דווקא עכשיו שהעסק בצרות)...
- "...סוזי הייתה בחורה נדירה וחשובה שיצרה חלל בלבבות רבים,
הותירה מקום ריק שאי אפשר לכסותו" (היא הייתה מקור הכנסה טוב
שקשה יהיה למצוא לו מחליף ראוי)...
-   "...אני רואה את הצער על הפנים של כולכם ואני מבין שכולנו
שותפים לאותו כאב" (אני רואה עד כמה תצטרכו לעבוד שעות נוספות,
חמודות שלי, כדי להשלים את ההכנסה)...
- "...בכל מקום שאת נמצאת סוזי, אני בטוח שדואגים שם למלאך
כמוך" (אני בטוח שגם בגן-עדן יעשו עלייך סיבוב)...
- "הבה נתכנס לדקת דומייה שלאחריה נשאיר את סוזי למנוחת
עולמים" (יאללה בואו נזוז כבר יש לי מלא לקוחות שרוצים לקבל
שרות וצריך להתחיל לצמצם את הפער שנוצר כבר עכשיו).
במילים אלו סיים בעל העסק את נאומו המרגש. החבורה שהתכנסה סביב
הבור באדמה הרכינה ראש ועמדה דקת דומייה. לאחר מכן פנו ללכת.
איש איש הלך לדרכו ולעיסוקו. סוזי כבר הייתה מאחוריהם.

אני הכרתי את אריסטו קצת שונה ממה שהילת שמו עשתה לכם. אריסטו,
כן אותו אחד שחי במאה הרביעית לספירה היה בעצם קרח דק-רגליים,
עיניים קטנות ובעל מום קל בדיבור. היה נוטה לגמגם קצת. חוץ
מהדברים הללו לבחור היו אחלה יציאות. אחת היציאות היא שכל אחד
יכול להתרגז - אין קל מזה. אך להתרגז על האדם הנכון, במידה
הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה הנכונה ובדרך הנכונה - אין זה דבר
קל כלל ועיקר.
משפט זה מביא אותנו היישר לאנדריי. אין ספק שלאנדריי היו
התפרצויות אלימות משך כל ימי חייו עד שלבסוף עלו בחיי בחורה
אחת שאמרה את הדבר הלא-נכון במקום הלא-נכון ובזמן הלא-נכון.
אתם צריכים להבין קודם מה עבר על הבחור. אנדריי הגיח לעולם
למשפחה שמנתה כבר חמישה נפשות. זוג הורים ושלושה אחים. עובדה
זו מנעה ממנו תשומת לב מספקת והייתה הרגשה שהוא מוזנח כרונית
על-ידי הוריו. ברגע שפצה את פיו כדי להראות שהוא קיים - מייד
הדבר גרר ויכוחים מיותרים בין ההורים שבין ככה וככה לא היו
זיווג משמים אם אתה מבין למה אני מתכוון.
הוא לעולם לא קיבל חיזוקים חיוביים, למרות שבכל-זאת מצא שיטה
אומללה כדי להשיג חיזוקים חיוביים. היה זה שאביו צפה בטלביזיה
באיזה משחק ספורט מרתק. כל המשפחה כבר הכירה את הנוהל וכללי
המשחק. לדאוג שכוס הבירה וקערות הפיצוחים יהיו תמיד מלאים.
הפיצוחים המלוחים בצד ימין והחריפים בצד שמאל. חוץ מהקולות
שבקעו מהמרקע אף אחד לא עניין את בעל הבית. בדיוק ברגעים כאלה
פנה אנדריי לאביו ואמר לו בהתלהבות שקיבל ציון מעולה בבחינה
במתמטיקה. התשובה הייתה תמיד - 'כן, יופי אני שמח'. מבטו של
אביו לא מש מהמרקע ואנדריי היה שמח בדיעבד. כל הטקס היה תלוי
באותו ארוע ספורטיבי ששודר על המרקע. המצחיק הוא שלכל אחד היו
סיבות משלו לתוצאה. כאשר הקבוצה הפסידה או ניצחה הדבר יכול
להביא לשבוע שונה לגמרי עד המשחק הבא. לדוגמא האשה ציפתה
לניצחון כמובן וזה אומר שבוע של התפרקות במיטה ואולי אף
סופשבוע מפנק באיזה מלון אקזוטי ללא הילדים עם בעל מחייך ורגוע
אם המשחק היה כל-כך גורלי ומשמעותי. כאשר הגיע הפסד האשה הייתה
צריכה לנקות את שברי הכלים בפינת הטלביזיה ולצפות לשבוע קר
ומאיים מבעל אלים ועצבני ואם המשחק היה חשוב במידה מספקת זה גם
היה מתרץ את החבורות שהופיעו בפניה יום למחרת בבוקר שהתירוצים
לחברותיה במספרה כבר אזלו. חבריו לספסל הלימודים של אנדריי גם
הם לא עיוורים ויכלו לדעת לפי מצב הפנים של אמו אם הקבוצה
ניצחה או הפסידה. הדבר הפך לבדיחה ונהגו להקניט אותו בכל
הזדמנות.
מכיוון שאנדריי שנא את אביו על כך הוא נשבע שלא יהפוך להיות
כמותו ויתאפק. אבל בסופו של דבר התפוח אינו נופל רחוק מהעץ.
אנדריי נשלח למוסד לטיפול בהפרעות אלימות זאת אחרי שכבר לא יכל
להתאפק וכל הלחץ שספג משך התקופה הזו התפרץ בשחרור קיטור. הדבר
בא לידי ביטוי באגרוף שלא היה מבייש אפילו את מוחמד עלי ישר
לתוך עינו השמאלית של האחרון שצחק עליו. אלה היו רגעים של הלם
שאף גברו לאחר מספר שעות שהגיעה תשובה מבית החולים שאליו נשלח
הילד לטיפול נמרץ. מסתבר שאותו ילד יזכה מעתה ועד סוף ימי חייו
לכינוי קיקלופ. אכן סיפור עצוב.
מאותו רגע, שהיווה נקודת מפנה בחייו של אנדריי, החיה שבתוכו
יצאה החוצה והוא למד שהכי טוב להשתיק אנשים שמעצבנים אותו זה
בכח הזרוע. עובדה שמאותו מקרה אף ילד לא העז לצרף את שם אמו
למשפט שמכיל מילים הקשורות באלימות. במוסד הוא היה מנוכר
חברתית וחיי חיים של בדידות מנותק מאחרים, חי במעיין מערה
דמיונית שכל מי שהעז לפרוץ אליה נתקל בגדר חשמלית.
בעצם היה מי שכן הצליח לחדור את הרשת הסבוכה של הקורים שהציב
לעצמו אנדריי. יותר נכון הצליחה. לא זו לא הייתה אמו. אחת
הבחורות הסקסיות שפקדו את המקום אין ספק. היא הציעה לו
אלטרנטיבה ודרך מוצא. פיתתה אותו בסמים ואז שכבה איתו בנוסף
לכל. אמנם זו לא הייתה דרך כשרה אבל היא עזרה לו במידה מסוימת.
לאנדריי היה מגע עם העולם החיצון והוא היה בעיקר מבוסס על מין.
זה היה הדבר היחידי שסופסוף קיבל עליו את מלוא הקרדיט שהשתוקק
לו משך כל השנים. מפה לשם הוא היה אומן בתחום ופיתח שיטות משלו
ותנוחות מגניבות שלמד מהקאמה סוטרא יישם בכל מפגש מיני עם
נשים.
אנדריי גדל ועזב את המוסד כשהגיע לבגרות מלאה. לא היה לו כל
רצון לחזור לדיר החזירים שממנו בא ולכן לקח את רגליו ופנה לעבר
העיר הרחק מביתו שבפרברים. שם הוא התפרנס כג'יגולו תקופה
מסוימת עד שהרוויח מספיק כדי לקנות כרטיס טיסה ועתיד יותר
מבטיח בארץ אחרת. הוא טס, שכר דירה והתפרנס מעבודות שמירה
שביצע במקומות בילוי מסויימים בעיר. המעסיקים שלו אהבו את מזגו
החם ואת התגובות הקיצוניות והכושר שהפגין שהעיף חבורה של
שיכורים מהבאר או מספר לא יוצלחים שניסו להסתנן בכוח למקום.
באותם הפעמים שהפגין את נוכחותו הייתה אחת ששמה לב והתרשמה
ממנו. מאוחר יותר התברר שפשוט היא הייתה במקום ובזמן הלא
נכונים.

 


השחר הפציע וקרני אור בודדות הצליחו להסתנן דרך התריסים שכיסו
את חלון חדר מספר 496. קרן אור חמקמקה אחת כוונה בדיוק לעיניים
של הבחור ששכב במיטה. עמוד השחר השפיע על הבחור שהחל להראות
סימני חיים ולהתעורר אט אט, התמתח והושיט ידיו לכל עבר, משמיע
אנחה חזקה. נשמעו רעשים לא רגילים בחדר, הייתה זו קיבתו של
הבחור שצעקה למזון. אנדריי הרים את השפופרת של הטלפון והתקשר
לקבלה של המלון. כעבור מספר צלצולים הצד השני הרים את השפופרת
ודיבר.
- שלום לך ובוקר טוב, במה אוכל לעזור לך ?
- בוקר אור, אני אשמח לקבל ארוחת בוקר קטנה ועיתון של היום אם
זה אפשרי.
- בוודאי, איזה מן שאלה זו. מה תרצה בדיוק בארוחת הבוקר?
- קרואסון חמאה וכוס קפה.
- איזה סוג של קפה?
- אתם נודניקים על הבוקר, אמרו לכם את זה כבר?
- לא, פעם ראשונה. לפי דעתי אדוני לא צריך קפה אלא תה צמחים
מרגיע
- אל תגיד לי מה אני צריך ומה לא, פשוט תביא לי כבר את הקפה
המזויין הזה לפני שאני יורד לקבלה ותוקע את הפעמון בתוך הפרצוף
שלך....
- מממ... מצב הרוח הזה אולי מסביר את מה שקרה אתמול בלילה. אני
אביא לך עצה ידידותית. תשנה את התדמית שלך לפחות ליממה הקרובה,
עד שיעבור זעם. המקום שורץ שוטרים ושאלות נשאלות.
- מה פתפותי הביצים הללו שאתה מדבר? ואיך זה בכלל קשור אליי?
- הבחורה שבילתה איתך אתמול בלילה נמצאה חסרת רוח חיים
במכוניתה בהמשך הרחוב כשהיא נתקעה בעמוד. הסיבה לתאונה קשורה
לפיצוץ בגלגל הקדמי. יש חשד שהגלגל נחבל קודם לכן, מישהו רצה
שהיא תמות...
- סוזי... אני לא מאמין . אני כנראה האדם האחרון שראה אותה
בחיים. מה קורה לי? המוות עוקב אחרי לכל מקום שאלך?
- מה שאלת ? אתה רוצה להגיד לי שזה לא מקרה המוות הראשון
שמתרחש לידך ?
- לא כלום. סתם הערה, תשכח אותה. תודה על העצה ובקשר לקפה תעשה
אותו רגיל בבקשה.
- קפה רגיל זה לאנשים רגילים.
- טוב אז תביא איזה קפה שבא לך לפני שאני מתייבש פה.
- קפה אחד וקרואסון חמאה אחד בדרך אליך....
אנדריי הניח את השפופרת. הוא החל לקלוט את מה שפקיד הקבלה זה
עתה אמר. המוות של סוזי נחת עליו כרעם ביום בהיר. אבל רק אתמול
בלילה, הרי זה היה לפני מספר שעות שדיברו ביניהם. בהתחלה
המזדמנת ועכשיו סוזי. מה יהיה הסוף? אנדריי הרגיש שחרב חדה
מונחת על צווארו, במיוחד שבחוץ המקום שורץ שוטרים. הפנים של
סוזי עוד עומדים בזכרון שלו באותה הבעה תומכת ומבינה כאשר נתנה
לו את הכרטיס. הכרטיס... איפה הוא?

'טוק טוק,' נשמעה דפיקה בדלת. אנדריי לא ידע למה לצפות. האם זה
המשטרה שרוצה לקחת אותו לחקירה ולהפיל עליו את התיק של סוזי?
מה אם מצאו גם ראיות כלשהם היכולות לקשור אותו לרצח של המזדמנת
בעיר אחרת? הוא יבלה את המשך חייו בבתי-כלא, ומרגע שייכנס ידע
שאין כל דרך שיקום. כל הדרכים שמתחילות בפשע מסתיימות בפשע.
כאשר אנדריי התחיל לאמץ לו דפוס חשיבה בנוגע לכל מה שעובר עליו
בזמן האחרון הדפיקות בדלת פרחו מזיכרונו. עוד דפיקה כזאת
החזירה אותו למציאות.
'טוק טוק,' נשמעה דפיקה נוספת. אנדריי קם ממיטתו והתקדם לעבר
הדלת. כאשר היה ממש קרוב אליה שאל לזהות האדם מצדו השני של
הדלת. "הקפה שלך מתקרר, אדוני," נשמע קול תשובה, ואנדריי הכניס
את החדרנית פנימה. החדרנית סידרה את מגשי האוכל על השולחן הקטן
שהיה בחדר והחלה לפתע לפתוח בשיחה.
- בוקר טוב אדוני, האם קראת את עיתון הבוקר כבר?
- לא, לא קראתי.
- טוב אני אראה לך. הנה כאן בעמוד האמצע מופיעה תמונה של בית
המלון שלנו. נכון שהוא נראה פשוט מדהים בלילה?
- כן, נכון. אבל הכותרת הזאת לא תביא לכם הרבה לקוחות חדשים,
את בוודאי יודעת.
- כן, יש משהו בדבריך. 'תאונה או התנקשות?' זאת לא בדיוק
הכותרת המתאימה. אני אומרת לך, התקשורת אוהבת לנפח את הכל. יש
עיתונאי אחד במערכת העיתון שחיכה להוציא דיבה על המלון שלנו
מאז שאביו הפוליטיקאי נרצח ממש כאשר יצא מהמעלית.
- מעניין באיזה חדר הוא התגורר...
- למה זה מעניין אותך? עזוב אותך משטויות. אם גם אתה חושב
שבמלון יש רוחות רפאים אז אתה לא יותר טוב מהעיתונאי הזה. למה
אנשים בכלל אוהבים את הכותרות האלה, הא? אם היית הולך ברחוב
ורואה בקיוסק שני עיתונים - על כותרת האחד מופיעים מדידות
זמנים של רצח, שוד, אונס והשמצות על המנהיגים של אותה מדינה.
לעומת זאת על העיתון השני היה מדידות זמנים של תינוקות
שנולדים, אנשים מתחתנים, תרומות לקהילה ותשבחות על מפעלי חיים
של אישים כאלה ואחרים. נניח שהיה עליך לבחור מבין השניים. איזה
עיתון היית קונה? הא? אם היית רואה ברחוב בצדו האחד זוג אנשים
מתקוטט ובצדו האחר של הרחוב אדם מצייר ציורים במה היית מתרכז
יותר? הא? ואם היית...    
- טוב הבנתי אותך, עכשיו אם תואילי בטובך לפנות לי את החדר כדי
שאוכל להתפנק על הקרואסון והקפה שלי אני אשמח.
- איך שאתה רוצה - אני זזה... רגע, יש כאן משהו שנראה לי מוכר.
כן, הייתי אצל הרופא הזה, ממש מצוין אני חייבת לציין. לפחות יש
לך טעם ברפואה, אתה יודע שסוקראטס אמר שהדבר הכי חשוב זאת
הבריאות?
- עכשיו אני יודע את זה. אני גם יודע שבטח לא תעזבי אותי בלי
טיפ, אז הנה לך. לכי תקני לך איזה מגב עם סמרטוט חדשים.
- איסתרא בלגינא קיש קיש קריא!
אלה היו מלותיה האחרונות ולאחריהן טריקת דלת מצלצלת. אנדריי לא
ידע מאיפה מביאים כאלה חדרניות פלצפניות למלון ולמה דווקא היא
מכל החדרניות הייתה חייבת לגרום לו לכאב ראש יותר חזק ממה שכבר
היה לו. האם כבר אמרתי לכם שאני מתחפש טוב לחדרנית...?

הבוקר עבר, הצהרים הגיעו ואנדריי לא הרגיש רעב. הערב הגיע,
השמש שקעה ואנדריי היה שקוע במשך כל היום במרקע, מעביר בין
תחנות לראות שוב ושוב אם יש למשטרה קצה חוט בקשר לפרשה הזאת
שפקדה את המלון. בפעמים בהם היה צריך ללכת לשירותים היה מגביר
את עוצמת הקול עד כמעט הסוף כדי שחס וחלילה לא יפספס משהו בזמן
שהוא בשירותים.
בסוף היום היצרים הבסיסיים הכריעו את אנדריי והוא הרגיש שהוא
חייב להכניס משהו לפה. שוב אותו תהליך. להתקשר לקבלה ולהזמין
אוכל. מוזר שאותה חדרנית פלצפנית אותה תיאר לא פקדה שוב את חדר
מספר 496.
ככה בשגרה מעוותת אנדריי העביר לא רק את היום הראשון כי אם את
כל השבוע. היום הראשון עבר מול הטלביזיה. היום השני התחיל בקפה
וקרואסון ונגמר במרק עדשים עם עוף. ביום השלישי אנדריי התחיל
להרגיש לא טוב, הלחץ בסוף הורגש בבריאותו אך הוא התעלם מזה
והדבר היחידי שהיה שונה הייתה תוספת אקמול לצד הקרואסון והקפה.
היום הרביעי היה כבר יותר גרוע וביום החמישי כבר לא יכל
להתאפק. אנדריי יצא מן החדר. הוא יצא ובכיסו נמצא כרטיס הביקור
של אותו רופא מהולל. פניו מועדות לכיוון ד"ר גרינברג.

בשביל אנדריי זה היה חמישה ימים מרגע הידיעה על מות סוזי.
תוסיפו לזה את יום הטיסה פלוס יום ההמתנה לטיסה, וסך הכל מאז
שרצח את המזדמנת עברו שבעה ימים. בקיצור ולעניין זהו היום
האחרון של אנדריי עלי אדמות. קיבלתי משימה ועכשיו הגיע הזמן
להשלים אותה. מי אני שאמרה את פי הבוס?
מעניין שבאותו בוקר אנדריי כלל לא העלה על דעתו אפילו שזהו זה.
זה יהיה הבוקר האחרון שלו, קרואסון החמאה והקפה האחרונים שלו
לפני שיצא לדרכו. דרכו האחרונה. אני לא יכול להאשים אותו, גם
אתם לא יודעים אם הבוקר זה הבוקר האחרון שלכם. נכון שאני צודק?
בוודאי שאני צודק, איזה מין שאלה טיפשית. נניח שהייתם יודעים
שאתם קמים בבוקר ליומכם האחרון עלי אדמות. האם הספקתם לעשות את
כל אשר לבכם חפץ? אתם כל-כך בטוחים במחר עד שזה לא יאומן. אל
תסתכלו כל הזמן קדימה כי אם תעשו כך תפספסו את מה שיש לכם מתחת
לאף. ההווה. אתם חיים בהווה - זאת המציאות האמיתית, ולא
המציאות המדומה שאתם חיים בה, ששם אתם חיים בעתיד, כל אחד עם
השאיפות שלו והחלומות שלו. אתם אף פעם לא מעריכים את מה שיש
לכם ותמיד רוצים עוד ועוד: יותר יפה, יותר ישר, יותר נוצץ,
יותר מזה ומזה ונמאס! אתם לומדים להעריך דבר-מה רק כאשר הוא
הולך לאיבוד. תלמדו להעריך את החושים שלכם. אני מתבונן בכם כל
הזמן וקשה לי להאמין איך הדברים הכי טובים חומקים מבין האצבעות
שלכם כי במקום לתפוס אותם הייתם עיוורים ומסונוורים מדבר אחר
יותר טוב. אם רק לרגע אחד תסתכלו על עצמכם במראה מבעד לכל
המסכות והצביעות  שהצטברה סביבכם משך השנים, אם רק לרגע אחד
תצאו החוצה לגשם ובמקום לפתוח מטרייה ולברוח פשוט תישארו שם
מתחת לטיפות ותרגישו אותם נוגעות בכם ויורדות במורד גופכם,
תקשיבו ביותר תשומת לב לציוצי הציפורים, הביטו בקשת בענן. תעשו
את זה ותחשבו על אותם האנשים שלא מסוגלים בכלל לראות את עצמם
במראה ועל אותם האנשים שלא מסוגלים להרגיש את טיפות הגשם,
לשמוע את הציפורים מצייצות ולראות את הקשת בענן - רק רגע אחד
כזה של אמת ואחדות שווה חיים שלמים של שקר הנמצאים בחלום.
אני יודע שאתם מהנהנים לאות הסכמה. אני יודע גם שברגע שתסיימו
לקרוא את הדברים הללו החיים שלכם לא ישתנו. עדיין תרגישו ותרצו
עוד מזה ועוד מזה למרות שעמוק עמוק בתוככם יש קול קטן שאומר -
אני בעצם לא צריך את זה, מה שבאמת אני צריך זה להגיד תודה על
כל הדברים שכן יש לי.
אין מה לעשות. זוהי המלחמה הנצחית בין הרגשות למחשבות המתחוללת
בכל אחד ואחד בכם, בני תמותה. אז קדימה, תחיו כל יום כאילו זה
היה היום האחרון שלכם בין החיים! האם זהו הפתרון? כל-כך קל.
כל-כך קשה.

אנדריי יצא מן החדר. יצא ממנו לכיוון המסדרון כאשר הכרת פניו
ענתה בו. עיניו אדומות מצפייה ממושכת בטלביזיה. השקיות מתחת
לעיניו נפוחות מפאת חוסר שינה שנגרם מלחץ. קשה היה לו להגיע
למעלית. מה הפלא - המרחק היחידי שהוא עבר בימים האחרונים היה
מהמיטה לשירותים ומהמיטה לפתוח את הדלת. הוא היה מסריח, לא
מסורק. נראה ממש כמו אחד זרוק שנמצא ברחוב והגיע במקרה לבית
מלון שחשב בטעות שהגיע ללשכת הסעד.
אנדריי נכנס למעלית וירד איתה ללובי. כאשר הדלתות נפתחו לרווחה
אנדריי יצא מן המעלית, זוכה לתשומת לב רבה מצד האורחים האחרים.
מבטים של זלזול ופחד דקרו אותו. הוא החליט שיחסוך את המבטים
וההתלחשויות סביבו בכך שייצא דרך הדלת האחורית של המלון. בדרכו
לשם חשב לעצמו איך הוא יגיע לכפר שבו נמצא הד"ר גרינברג הזה?
התשובה לא אחרה לבוא כאשר פתח את הדלת האחורית ומצא מולו כלי
תחבורה זמין. אומנם זה לא היה כלי תחבורה שאפשר להתגאות בו
בכלל, אבל במצבו זה היה מתאים ביותר. להפתעתו גילה כי כלי הרכב
הפתוח לא היה מאויש בכלל. כלי הרכב פתוח והמנוע דומם.
מעניין... הנהג כנראה הלך לשירותים. השירותים היו ממש מאחוריו.
אנדריי החליט לעשות ביקור קטן בשירותים והפעם לצרכים קצת שונים
ממה שמקובל לעשות שם. הוא עמד מול שתי הדלתות של השירותים
והתלבט לרגע. נהג או נהגת? חשב לעצמו. בסוף הבין שאם סתם יעמוד
ויבהה בסימני האיש בחליפה והגברת בשמלה שמופיעים על הדלתות לא
יגיע לשום מקום. אבל אם יכנס לאחת הדלתות והנהג יהיה בשנייה אז
הוא אכל אותה ולא יוכל 'לבצע בו את זממו' לעיני עוברים ושבים
ברחוב. אנדריי החליט לפתוח בשיחה קלה לבירור העניין...
- יש כאן מישהו ?
- " כן."  ענה קול של גבר או אישה הוא לא היה ברור כל-כך.
- המשאית שלך חונה במקום לא חוקי ואני אאלץ לקחת אותה איתי
לתחנת המשטרה.
- מה? איזה תחנת משטרה רק עצרתי להשתין קצת לפני שאני ממשיך.
עוד  רגע. אני אנער ואז אצא לברר את העניין.
טוב, זה היה גבר. למרות שבימים כאלה כבר אי אפשר להיות בטוח.
כל המטורפים שמסתובבים שם ברחובות. הדלת של שירותי הגברים
נפתחה ואנדריי נכנס לאיטו בצעדי חתול. הנהג היה האדם היחידי
בשירותים. נשמע קול הורדת מים. הנהג הסתובב ואמר - היי אתה לא
שוט.... הוא לא הספיק לסיים את המשפט ואנדריי הנחית לו אגרוף
חזק היישר לרקה בראשו של הנהג. האחרון התמוטט מיד על הרצפה
המזוהמת של השירותים הציבוריים. אנדריי החל לחטט בכיסיו. הוא
ראה את שם הנהג מופיע בתעודת הזהות, אנריקו קראו לבחור.
בין היתר מצא את מה שחיפש מההתחלה, את מפתחות המשאית. בן רגע
קפץ ממקומו ויצא מהשירותים לעבר המשאית שחיכתה רק לו. נכנס לתא
הנהג והנהיג את כלי הרכב העצבני הזה אל מחוץ לעיר לעבר הכפר בו
ימצא תרופה למחלתו. כך לפחות הוא חשב...    

- קום, קום כבר אנריקו. גנבו לנו את המשאית. איזה מטורלל גנב
לנו את המשאית, אנחנו חייבים לתפוס אותו. אסור שיגלה מה יש לנו
בתא הכפפות... אתה שומע אותי? אנריקו!
-  כן, אני שומע את הצעקות שלך מהיום שמצאתי אותך בפאב. עד
היום אני חושב לעצמי למה לעזאזל התערבתי עלייך והוצאתי אותך
מהסרסור הזה. רגע אחד. מה אמרת? המתחזה גנב לי את המשאית?
- לנו אנריקו, לנו. למה אתה תמיד שוכח אותי?
- אוף אתך לואיז! בסדר, את צודקת - לנו. המשאית שלנו. אבל היא
כבר לא אצלנו חמודה, היא אצל ממזר בן אלף שלוקח אותה השד יודע
לאן. אולי היישר לתוך תחנת משטרה ושם את יודעת מה יקרה אם
יפתחו את תא הכפפות...
-  כן אני יודעת. הבנאדם האומלל הזה לא ידע מה נופל עליו באותו
רגע.
- בחיי כל הסרסורים בעולם, את צודקת. השם שלנו בכלל לא מופיע
שם. את יודעת מה?
- מה?
- כדי לזרז את העניינים אולי כדאי שנזמין משטרה.
- אתה מטורף? משטרה? אבל אם הם ימצאו את....
- די כבר. לרגע אחד שחשבתי שאת קצת אולי קצת, סליחה אם אני
אשתמש במילה בוטה מידי - חכמה, את מראה לי שהראש שלך מכיל
במקום מוח - קליפות שום ותו לא.
- מה אתה מתכוון?
- שנזמין משטרה, והיא תרדוף אחרי המשאית נכון?
- נכון.
- המשטרה תתפוס את הממזר ותעשה חיפוש בתא הנהג לוודא שאין נשק
או סמים או כל דבר לא חוקי נכון?
- צודק, אני מכירה את החיפושים האלה, לפי דעתי...
- שקט! את קוטעת אותי ולא ביקשתי את דעתך בנושא. עכשיו אמשיך
באותו קו מחשבה ואל תקטעי אותי. ברור?
- ברור כשמש, המפקד!
- המשטרה תחפש בתא הכפפות ותמצא את הרשימה. על הרשימה לא
מופיעים אף אחד מהשמות שלנו לכן היא תקשר אותה ישר לנהג הממזר
ואז הנהג יראה שלא כדאי להתעסק עם אנריקו.
- יפה, אני אוהבת אותך אנריקו, תנשק אותי.
- בסדר, בסדר אבל קודם יש לנו טלפון קטן לעשות.
- איזה טלפון, למי?
- עכשיו אני בטוח שמספר הטלפון הזה לא מייצג אפילו בטעות את
אחד הציונים שלך בבית-ספר.

כביש מספר 28 היה ריק בשעות האלה של היום. הכביש הוביל מהעיר
אל הכפר בו נמצא הרופא. כמובן שאנדריי היה צריך קודם להתעכב
קצת בעיר עד שפילס דרכו מבין התנועה הצפופה אל הכביש הארוך. זה
היה יום שחון במיוחד ואנדריי הרגיש צורך להדליק מזגן בתא הנהג
שממש בער. הכביש היה ישר ולכן לא היה צריך לדאוג כל-כך לגבי
ירידה מהכביש. אנדריי התעסק עם כל מיני כפתורים בצבע כחול
בתקווה לאתר את הכפתור הנכון. על הדרך הוא גם הגביר את הרדיו.
השדרן משך את תשומת ליבו במיוחד לאחר שדווח על משאית גנובה
שנוסעת דרומה בכביש מספר 28. הם יודעים עליי... המשטרה! אני
מחוסל, אמר לעצמו המום, בוהה ברדיו.
'בום!! טראח!!' נשמע קול חזק. באופן אינסטינקטיבי אנדריי סחט
את דוושת הבלם והמשאית חרקה והחליקה על הכביש עד שהגיעה לעצירה
מוחלטת. אנדריי לא ידע מה קרה או במה פגע, הוא היה בטוח שפגע
במשהו. ללא ספק משהו, אבל מה לעזאזל זה היה? לקח לו זמן להחליט
לרדת מהקבינה. מספיק זמן כדי שמכונית אחת שעברה באזור עצרה
והנהג החביב שלה התחיל לצעוק בשאלות אם הכל בסדר. הכל אכן היה
בסדר. רק לאנדריי. הוא פתח את הדלת וירד לכביש. הסתובב לעבר
זירת האירוע והחל צועד לכיוון. לאט התבהר לו הנזק. מכונית
שעמדה בצד הדרך. כנראה הנהג עצר להשתין או משהו כזה מפני
שהבנאדם היה זרוק כארבעים מטרים מהמכונית. ארבעים מטרים. אבל
רגע, זו לא הייתה סתם מכונית. היו לה על הגג אורות כחולים
ואדומים. הבנאדם היה בחליפה כחולה. זאת הייתה משטרה.
אנדריי לא ידע עד כמה עמוק עוד ישקע בבוץ. יופי, עכשיו תאונת
דרכים עם משטרה זה בדיוק מה שהיה חסר לו. האדם החביב שעצר בצד
הדרך צעק לאנדריי שהוא צריך עזרה בעוד הוא נשען על השוטר השרוע
על הכביש ומנסה לבדוק את מצבו. הוא דיבר אל העצים ואל האבנים.
אנדריי עמד לו שם מסתכל על יצירתו בחוסר ניע ובהלם מוחלט. כל
הדברים שעברו עליו מהמזדמנת נראו לו כמו בסרט. בשבוע אחד הוא
היה בתוך הסרט, סרט האימה הזה שהוא הכוכב הראשי בו, מסתבר. זו
הייתה המציאות, עד כמה שנדמה היה כי מזכירה סרט שלא מבייש
אפילו את פרדי קרוגר. עוד צעקה אחת נואשת מפי האיש החביב
ואנדריי יצא מהטראנס שלו וניגש לעזור. אנדריי רכן מעל השוטר
ונדהם לגלות כי הוא עדיין חי. מחרחר דם, ידיים ורגליים פרושות
לצדדים באופן לא רציונלי - השוטר עדיין חי! אנדריי הביט בו
ושאל לשמו ושלומו. הוא אכן קיבל תשובה, אבל לא זאת שצפה לה.
השוטר מלמל בין שיעול זב דם אחד למשנהו שהכל כתוב בספר. הוא
חזר על משפט זה שוב ושוב כאילו אלה היו שלושת המילים היחידות
שהכיר. האיש החביב הזמין אמבולנס. אנדריי ראה שזוהר עיניו של
השוטר דועך לאיטו. העיניים התגלגלו למעלה והשוטר הפסיק לנשום.
מוזר, חשב לעצמו, הייתה לו הזדמנות להגיד את המשפט הכי חכם
שרצה בכל חייו ברגע הזה וכל מה שאמר היה - הכל כתוב בספר.
כשהשיחה נותקה בין האיש החביב לאמבולנס אנדריי הבין שזה האות
שלו לחזור למשאית ולנסוע לכיוון המרפאה והד"ר המהולל שאותו
השתוקק כבר לראות, הלוא הוא ד"ר גרינברג.

אנדריי החליט בחוכמה להיכנס ברגל לכפר ולנטוש את המשאית בצד
הדרך. הוא לא רצה למשוך תשומת לב מיוחדת לה לא היה זקוק בייחוד
כרגע. כל אנשיי הכפר הראו מידת מה של שבעות רצון שכיוונו אותו
לעבר מקום השתכנות המרפאה. בדרך בכפר ראה שלושה זקנים יושבים
על ספסל ובוהים בו. המבט הזה עורר בו עניין ואנדריי צעד לקראתם
לברר את פשר המבט.
- יום טוב לכם.
- יום טוב גם לך, תייר.
- אני באתי בשביל הרופא החצי-אל הזה שלכם, אשמח לשמוע מאנשים
בעלי ניסיון כמוכם את דעתכם עליו לפני שאני מפקיר את גופי
בידו.
- אנחנו יודעים שזאת מטרת ביקורך. הרבה פרצופים חדשים מופיעים
בכפר מאז ששמו של הד"ר פרש כנפיים. אל תדבר על הרופא כאילו היה
אל.
- למה לא ?? זה תואר של כבוד וגם מה שאתם אמרתם, לא ?
- אתה יודע מה ההבדל בין רופא לאלוהים ?
- נו, מה ?
- אלוהים לא חושב שהוא רופא...
- טוב, הבהרתם את הנקודה אז אם הוא לא אל אז לפחות שיהיה
מושלם.
- ישנם שני אנשים מושלמים, אחד כבר מת והשני עוד לא נולד...
- הבנתי אתכם, מעניין. יש לכם עוד פתפותי ביצים כאלה לפני שאני
ממשיך בדרכי לרופא ?
- האדם צריך מחויבות כלפי חברו, כלפי הטבע ובראש ובראשונה
לעצמו...
- מה אתם פילוסופים סיניים ? אני אלך לי לדרכי, להתראות.
- סא-ג'יין , ועוד דבר- אל תיכנס אם יש עששית דלוקה בפתח
המרפאה.
- טוב, אני אזכור את זה.
'איזה שלושה תמהוניים יושבים להם על ספסל ומתחילים להגיד לי
להיזהר מאיזו עששית ?? מי הם חושבים את עצמם ?? סתם לא
יוצלחים. עכשיו אני צריך להמשיך כאן ישר... הנה המסבאה מצד
שמאל בדיוק כמו שאמרו, וימינה נמצאת... כן, אני רואה את השלט.
זאת המרפאה ואני חושב שאכנס לביקור קטן.' אנדריי מצא את מחוז
חפצו.

המרפאה הייתה רחוק ממה שמקובל היה בעולם המערבי. ברם, היא
הייתה מחולקת לחדרים ומחלקות- זה כן. שלוש קומות של בניין לא
כל-כך מודרני במילים עדינות. במקום סטריליות, אורות לבנים בכל
מקום וריח תרופות שמייחד בתי חולים בכל העולם- את המרפאה הזאת
פקד ריח רגיל קצת מסריח אפילו מזכיר עופרת, אורות היו שם בצבע
צהוב שהבהב כמו פליקר במסיבה אלקטרונית. אנדריי נכנס בחששות
כבדים למבנה והתבונן סביב. דיבורים נשמעו מכל פינה, 'אמא כואבת
לי הבטן...מתי התור שלנו...אבא למה יורד לי דם תעשה
שיפסיק...אמרתי לך לשים אמצעי מניעה תראי לאן זה הוביל
אותנו!!...סבא יהיה בסדר, נכון אמא??....'. כל המלמולים הללו
חדרו לראשו של אנדריי מימין ומשמאל כאילו נכח בשדה קרב. המבטים
שלו פגשו לבסוף מתקן למי שתייה. לא עברה דקה והוא פנה לשתות
כוס מים, את הרביעית שלו. הוא היה צמא כל-כך. דלת נפתחה וממנה
יצא אדם בא בימים מחייך הנעזר במקל כדי לצעוד. " ד"ר גרינברג,
ד"ר גרינברג !! " צעק בהתרגשות אנדריי ופנה לעבר האדם. בדרך
עצרה אותו אחות.
- זה לא ד"ר גרינברג, חוץ מזה אתה צריך לתאם פגישה עמו לפני
שהוא יוכל לעזור לך להבריא.
- טוב אז אני אשמח אם תקבעי לי פגישה עוד היום.
- אנחנו לחוצים היום, אה ?
- כן זה דחוף... אני מרגיש ממש רע.
- זה מה שכולם אומרים, אולי תחדש לי משהו ?
- יש לי הרגשה שזה עכשיו או לעולם לא.
- יש לך נטיות אובדנות שצריך לקחת בחשבון ?
- לא, חס וחלילה. פשוט זה ממש כואב.
- מצטערת, נתתי לך הזדמנות וכוח השכנוע שלך שואף לאפס אני
חייבת לציין. כרגע כל מה שתעשה זה שתמתין כאן בסבלנות בחדר
ההמתנה. אני אקרא לך כאשר יגיע הזמן. עשינו עסק ?
- יש לי ברירה ?
- ידעתי שתבין אותי.
אנדריי התיישב באחד הספסלים. האדם הקשיש שיצא קודם לכן מחייך
עם מקל מהדלת נראה מוקף באנשים שבוכים מאושר. הייתה צעקה אחת
שהייתה חדה וחותכת מכולם. היא הייתה של ילדה קטנה שקפצה לצד
ההמולה- " סבא, אני
ידעתי שהכל יהיה טוב, אני אוהבת אותך...אני אוהבת אותך יותר
משוקולד !!"
הצעקה הזאת ביחד עם כל דמעות האושר שהציפו את פני האנשים
שבהמולה גרמו לתופעה דומה אצל הממתינים. כולם הסבו את פניהם
לקשיש שיצא כרגע מורעף נשיקות וחיבוקים מאנשים אוהבים ודואגים.
אצל כולם הייתה דמעה ממאנת לצאת מעיניהם. דמעה של הזדהות. של
אושר בחלקת אחר. סימפטיה. באותו רגע בחדר ההמתנה, באותו מבנה
רעוע שמתנוסס עליו בגאווה השלט מרפאה, ממש באותו רגע יכלת
להרגיש את הסימפטיה באוויר. כולם ציפו למשהו, הילדים פחות אבל
המבוגרים בעלי הניסיון לא יכלו שלא להקשיב לילדה הקטנה שבכתה
לאמא שלה אם סבא יצא בשלום מאותה דלת אליה הוא נכנס. כל
הנוכחים היו שותפים לרגשות הילדה הקולנית הזאת. היא בעצם אמרה
את המחשבות של כולם. מה הפלא שפני הנוכחים קרנו מאושר למראה
הסבא שיצא ללא פגע מאותה הדלת. הילדה, בלי לדעת אפילו, עוררה
את התקווה והאופטימיות בלב כל האנשים. מה הייתם עושים בלי
תקווה ?? אני שואל את עצמי לפעמים. אתם חיים בזבל, עדיין לא
החלטתם אם אתם חיים בשביל לעבוד או עובדים בשביל לחיות. כל-כך
פתטי. כל הכאבים שאתם עוברים משך חייכם הקצרים וחסרי המשמעות,
בשביל מה אתם חיים בכלל? למה להיכנס למלחמה? סתם עוד אנשים
ימותו בשביל מלחמה על גבולות שאני לא מבין מאיפה הכל התחיל
בכלל. אתם באמת חושבים שהמדינה היא שלכם ? לעזאזל, אפילו
הבגדים שאתם לובשים לא שלכם- אז המדינה ? מי יצר את הבד שממנו
עשוי הבגד שלכם, הא? מי ברא את הנחל או ההר שהמדינה שלכם כל-כך
גאה בו כאילו המנהיג הפליץ אותו, הא? אתם אורחים בכדור-הארץ
תבינו את זה. עד כמה שאתם גאים בחוכמה שלכם מעניין לדעת שכל
בעלי החיים נהנים מהרמוניה מושלמת עם הטבע הסובב אותם. אתם,
לעומת זאת משחקים משחקי מלחמה, שחורים נגד לבנים, יהודים נגד
ערבים- מה זה ? כמו משחק כדורגל- נשים את כולם במגרש ונראה מי
מנצח ? האם זהו סוג של שעשוע סדיסטי שמחזיר אותנו לקרבות
הגלדיאטורים ברומא העתיקה ? אל תשימו אחד מול השני כי אז זה
יראה לכם אוטומטית כדו-קרב. תשימו אחד לצד השני ואל תנסו לשנות
את מה שכבר שונה ממכם. נגלה לכם סוד, גם אתם לא מושלמים. ישנו
פתגם סיני האומר : "החפץ לשנות בני-אדם אחרים, ישנה קודם כל את
עצמו. הרוצה להרחיק ולטפס על הרים, שילמד לעצור במקומו".
דמיינו לכם רגע שיש רק סוג אחד של פרח בעולם. נניח שיש רק ורד.
הריח של הנרקיס המבצבץ אחרי הגשם לא יחסר לכם ? פריחת הרקפות
מבין הסלעים, הריח של צמחי התבלין השונים כל זה לא יחסר לכם ?
במיוחד פרח הפרג שממנו אפשר להפיק אחלה של.....עוגות כמובן.
מהו המתוק ללא המר? החמוץ ללא החריף? החיובי ללא השלילי?
הבהרתי את הנקודה. כל אחד ממכם תורם ומוסיף בדרכו שלו לעולם.
אתם יכולים להשתפר אני יודע. יש לכם את אותו דבר טהור וחזק
שיכול להזיז הרים ולייבש ביצות. התקווה. יש לכם אותה בשעות
הקשות. היא יכולה להוציא אתכם מהכלא השמור ביותר בעולם. היא
יכולה לגרום לאדם ללכת על הירח, תוציא אתכם מהבוץ הכי עמוק
ששקעתם לתוכו, תגרום לחולה להבריא, להחזיר אהבות נכזבות ועוד
הרשימה ארוכה. אז תקשיבו לי- אל תאבדו אותה. ברגע שהיא תלך
לאיבוד אתם תלכו עמה ודברים נוספים ילכו גם כן. פשוט תמשיכו
לקוות לשמש שתזרח יום אחד ליום חדש נטול זעם, כעס, מוות,
חורבן, הרס. בעיקר מוות ככה יהיה לי סופסוף יום חופש. יום אחד
זה יקרה, אם לא בתקופת חייכם אז בתקופה אחרי זה. מי יודע? אולי
מחר זה יהיה אותו יום...    

אנדריי ישב לו בחדר ההמתנה. הרבה זמן עבר והוא נרדם, לשם שינוי
הוא חווה את אחת השינות העמוקות שחווה מזה זמן רב. העיניים שלו
היו עצומות ומצמצו במהירות. הוא חלם חלום.
אנדריי היה באולם אופרה באחת ממרפסות הכבוד. הוא פשוט ישב שם
והקשיב להצגה. האולם היה ריק מאדם ודומה היה שההצגה נערכת רק
לכבודו. הוא היה מוקסם מהיופי והעוצמה של השירה בהצגה הזו.
השחקנית לא דיברה את השפה שלו בכלל אבל זה לא היה חשוב, הקול
היה כה עמוק ונוגע שהיה במצב של טראנס. הוא יכל להבין את
המתרחש על הבמה. הייתה אישה ומסביבה ארבעה נרות ענקיים דולקים,
היא לבשה סדינים. אי אפשר היה לראות את תווי פניה אבל את צעקת
הכאב שלה היה ניתן לשמוע בכל האולם- "אינך רואה שאני נשרפת
??". שלולית דם החלה להתפרש ממנה והלאה. השלולית לא נחה מלגדול
ולגדול. צבע אדום צבע את האולם מבפנים והגיע עד למרפסות שם ישב
אנדריי משותק מפחד ואימה. הדם הגיע אליו וברגע שנגע בו הוא מצא
עצמו בבית קולנוע. שוב לבד, הפעם צופה במרוץ מכוניות. המרוץ
התנהל כשורה ולאחר מספר רגעים אף עניין אותו. לפתע מכונית אחת
סטתה מהמסלול. היא כוונה ישר לתוך האדם הצופה בה. איזה אפקט
מדהים חשב לעצמו אנדריי. אבל המכונית לא הפסיקה לנסוע וקרעה את
מסך הבד עליו הוקרן הסרט ישר לכיוון המושב של אנדריי. אנדריי
הדיר את רגליו ונותר מרותק לכיסאו. המכונית התנגשה במושב של
השורה מלפנים. הנהג קפץ מהחלון הקדמי היישר לזרועותיו. זו
הייתה נהגת אבל אי אפשר היה לזהות אותה בוודאות. פניה היו
שרופות לחלוטין. אנדריי כבר לא יכל לספוג עוד וזיעה קרה הציפה
אותו. הוא יצא מהאולם לעבר הרחוב. שם ראה שוטר בצד השני של
הרחוב. הוא צעק לו שיש גופה בבית הקולנוע. השוטר רץ לעברו.
"רגע תעצור אל תמשיך לר..." ניסה אנדריי להפסיק את השוטר אך
לשווא. משאית שעברה במקום רמסה אותו. הוא יכל לשמוע את העצמות
מפצפצות שהמשאית עלתה עליו. אנדריי השתגע. הוא צבט את עצמו
בתקווה לצאת ממקום הבלהות הזה. מרפסת קטנה באולם אופרה. אנדריי
חזר להתחלה. האולם חזר לקדמותו. אין צבע אדום. יש אדם עומד על
הבמה. האדם לבוש מעיין גלימה שחורה ארוכה, פניו מוסתרות באפילה
ובידו מטה שבקצהו מעיין מגל כסוף ונוצץ. המגל נצץ וסנוור חזק
יותר ויותר עד ש......
- סליחה אדוני, אתה הבא בתור. שמך אנדריי נכון ?
- הצילו !!
- אתה חלמת חלום בלהות כנראה. בוא איתי אני אוביל אותך לדלת שם
הרופא  מצפה בקוצר רוח לשמוע על מכאוביך.
- מה ? איפה אני ? בגיהינום ?
- אתה במרפאה של ד"ר גרינברג.  
- זה היה הכל חלום....
- כן, חלום. אתה הלקוח האחרון של הד"ר, קדימה כנס לדלת.
- בסדר, בסדר אני קם. את לא צריכה לגעת בי.
- אני מאוד מקווה שהרופא יטפל בך כמו שצריך....
האחות נראתה עצבנית. אחרי יום עבודה עמוס בשביל שכר מינימום
חסר לה איזה פוץ שתקוע לה באמצע החיים. הפוץ הזה היה הקש ששבר
את גב האחות. אבל בחיוך מעושה, מחובת המקצוע, היא הדריכה אותו
לעבר הדלת ופתחה לו אותה. אנדריי נכנס פנימה בצעדים חוששים....
 

היה זה משרד מבולגן. הרופא נשמע ברקע צועק על מה שנשמע כילדים.
סביר להניח שאלה היו ילדיו שלו אבל למה להביא אותם למרפאה ?
בכל מקרה, הרופא סיים לנבוח על ילדיו והתקדם לעבר המשרד. שיערו
היה פזור כאילו כרגע הכניס אצבע לתקע חשמלי. הוא חבש משקפיים
שהונחו ברישול על החלק הקדמי של האף ומאפשר לו להביט ישר מעבר
לעדשות. הוא כלל לא הסתכל על האורח בגילוי חיבה כלשהי עד
שהאחרון המציא שיעול תשומת לב. הרופא התעורר לפתע...
- ערב טוב, אדוני... אנדריי, נכון ?
- כן, ד"ר גרינברג.
- צר לי על כל הבלגן הזה. ככה זה בסוף היום. הילדים הארורים
האלה גם כן... אשתי הלכה להצגה ושמה את הפרחחים אצלי למשמורת.
יום אחד אני עוד עלול להשתגע ולזרוק הכל מאחרי. אבל יש לי
מחויבות כלפי התושבים בארץ התחתית הזו אתה מבין...
- כן, אני מבין שאולי הייתי צריך ללמוד פסיכולוגיה. לא מעניין
אותי כל הפתפותי ביצים האלה שלך. אתה נשמע כאילו אתה נופל
לבור. אני כאן זה שזקוק לטיפול או אתה ?
- צודק במאת האחוזים. אז קדימה, ספר לי על מחלתך...
- זה סיפור ארוך
- טוב אם ככה אז לא יזיק לי איזה כוס קפה טוב. מה בשבילך ?
- יש לך תה ? אני אשמח לתה.
- בוודאי, איזה סוג של תה ?
- תה לא רגיל ואני לא רוצה לשמוע תגובה.
- אני חושב שתה לא רגיל יהיה מצוין בשבילך.. רק רגע.
הרופא פנה לדבר אל בנו שנמצא במטבחון, יותר נכון לצעוק לעברו.
- שאול !!
- כן, אבא. אני לא חירש עדיין. אני שומע אותך.
- יופי, בנים גידלתי ורוממתי... עכשיו תכין בבקשה כוס קפה כמו
שאבא אוהב ועוד כוס תה לא רגיל לחולה הנחמד שבא להתייעץ איתי.
בסדר ?
- בסדר, בסדר יש לי ברירה ? מתי אמא תגיע ?
- אמא תגיע עוד שעה בערך.
- טוב, המשקאות כבר בדרך...
ד"ר גרינברג פנה לעבר אנדריי לשמוע את תחילת התפתחות המחלה...
- אז ככה, זה התחיל מאז שהגעתי לארץ הזאת. השתכנתי בבית מלון
ליד שדה התעופה. לא רחוק מפה. ביומיים הראשונים לא הרגשתי כלום
ואח"כ זה הגיע. כאבי בטן חזקים כאילו חטפתי קלקול קיבה אבל
יותר גרוע. מה יש לי? זה לא מפסיק ואני נאלץ ללכת קצת כפוף
מפאת הכאבים.
- כאבי בטן. זה יכול לקרות מכמה סיבות...
המשקאות הגיעו. שאול הניח את הכוסות על השולחן ופנה ללכת. "
תודה בן." אמר הרופא והמשיך לפטפט כשכל אחד מהם מנסה לשתות את
המשקה ולקבוע את מידת חומו. המשקאות היו בדיוק בטמפרטורה
המתאימה לשתייה. הם לגמו לגימה ארוכה והרופא המשיך- "אני רוצה
לבצע כמה בדיקות" אמר לאנדריי וזה נענה לבקשתו.
לאחר מספר דקות הרופא שאל שאלה.
- האם בזמן שהותך במלון אכלת עוף ?
- כן. האמת שכן, ביום השני שלי. למה ?
- יכול להיות שהעוף היה נע במידה מוגזמת ?
- כן, הרי זה מה שאני אוהב. לאכול עוף ולראות את הדם נוזל בכל
ביס שלי.
- אז אתה צריך לשנות הרגלים אדוני. כרגע חטפת חיידק הנקרא
סלמונלה.
- מה לעזאזל זה סלמונלה עכשיו ? סוג של לטאה ?
- סלמנדרה זאת לטאה, אתה מתבלבל.
- יופי, אז איך מעלימים את הסלמומונלה הזאת ממני ?
- סלמונלה. בדרך הפופולרית ביותר- אנטיביוטיקה.
- זה יעבוד ?
- כמו תמיד, תיקח אותה במשך עשרה ימים ברציפות פעמיים ביום
והכל יעלם.
- תודה. באמת תודה. אז איפה האנטיביוטיקה הזאת ?
- אני אכתוב לך מרשם. תצא החוצה, תפגוש את הרוקחת והיא כבר
תדאג לך משם.
- אתם מקבלים צ'קים ?
- לצערי לא. רק מזומן או כרטיסי אשראי.
- טוב, הבנתי. דרך אגב זה היה התה הכי טעים ששתיתי מאז שאני
זוכר את עצמי. באמת תה לא רגיל.
- כן, שאול יודע להכין תה. ערב טוב. ועוד משהו. אם התרופה עזרה
ספר לחבריך, אם לא ספר לי...
- אני אזכור את זה...
אנדריי יצא מהחדר לכיוון חדר ההמתנה. שם הרוקחת כבר איתרה את
המבטים המשוטטים שלו. היא לקחה את המרשם מידיו הביאה לו את
התרופות ווידאה שהוא יודע מתי לקחת אותם. אנדריי הושיט לה את
כרטיס האשראי והעניינים הוסדרו. בינתיים במשרד הרופא, ד"ר
גרינברג קם ממקומו לעבר המטבחון עם שתי הכוסות.
- שאול, כל-הכבוד על כוס התה שהכנת. הרשמת אותי.
- באמת ? יופי.
- איך עשית אותו ?
- מצמח הנענע כמו שאתה אוהב.
- אבל אם יש נענע במטבחון אז הייתי מבקש ממך גם תה נענע. למה
לא אמרת לי שהבאת נענע היום ?
- כי לא הבאתי. לא היה צריך, זה ממש כאן על עדן החלון....
הכוסות נשמטו לפתע מידיו של ד"ר גרינברג. נשמע קול פיצוץ של
הזכוכיות על הרצפה. הרופא הביט ביתר ריכוז בצמח שממנו בנו הכין
את התה עד שנדמה היה כי עיניו יוצאות מחוריהן. הוא החל להזיע
ולגמגם- דבר שהפחיד את הילד הקטן שהתחיל לבכות מחוסר אונים.
- שששאאווללל.....א..אתה..יו..ד..יודע....מממה..מה...עשית..?
- אבא, תפסיק אתה מפחיד אותי.
- להפסיק ?!
הההללל...ההללבבב...שש...של....הח...חולה.....יפ..יפסיק...לפעום
!!
- למה אתה מדבר ככה ??
- זה לא נענע, בן... זה הרדוף הנחלים יא שד משחת שכמותך !!
הרופא יצא בריצה אחוזת אמוק מהמשרד ומשלא ראה את אנדריי הוא
תפס את הרוקחת בשתי ידיו וניער אותה. "איפה הוא ?!! איפה הוא
??" צעק לתוך פניה. היא השיבה לו שהוא כבר יצא. הפחד ניכר
בעיניה והיא השיבה לא שלא ידאג כי אנדריי שילם בעבור הטיפול
שקיבל.

אנדריי יצא מהמרפאה. הוא הרגיש מוזר. הכוכבים והירח שלטו בכיפת
השמיים. הוא הביט בירח ונדמה היה יותר מתמיד שהירח ממש נראה
כמו פרצוף המחייך אליו. לפתע הרגיש סחרחורת והתמוטט בו במקום.
'מה קורה לי?' חשב. אנדריי קם שוב על רגליו. המסבאה הייתה
מולו, בצד השני של הרחוב, הוא נכנס לתוכה. מלאה באנשים שמחים,
קולות של צחוק ומוסיקת רוק אופיינית למקום מילאו את החלל.
אנדריי ניגש לבר להזמין לו משקה.
- מה בשבילך אדוני ?
- משהו חזק, חריף אם אפשר. מאוד חריף.
- יש בעיות עם האישה ? הילדים ? כולי אוזן.
- קודם תכניס לי יין ואז יצא סוד !!
- טוב, איך שאתה רוצה. אני ממליץ לך על קוקטיל מיוחד שאנחנו
גאים בו. רוב אוכלוסיית העולם כבר טעמה ממנו אז למה שגם אתה לא
??
- מעניין, תמזוג לי כוס אחת של המשקה הזה.
מילאתי לו את הכוס. אחרי הכוס השנייה הוא התרברב על הרופא הזה
שמצא תרופה למחלתו ושכבר הוא מרגיש יותר טוב. צעקתי את זה בחלל
הפאב כדי שכולם ישמעו. אכן כולם שמעו והרימו כוסית לכבודו.
אחרי הכוס השלישית הוא נראה לי קצת תשוש וחשבתי שהגיע הזמן
לספר לו את האמת המרה.
- אנדריי, איך אתה מרגיש ?
- אני מרגיש כמו ציפור, ציפ-ציף לך איש נחמד...
- למה אתה מדבר רק איתי ?
- כי אף אחד לא מקשיב לי פה. הנה תראה... ראית את זה? צעקתי
כרגע באוזן של הבריון הזה שאני זיינתי את אמא שלו אתמול והוא
לא מגיב אפילו... איזה אפס...
- יש לך הסבר ?
- לא, מה אכפת לי ? אני מרגיש כמו ציפור, ציפ-ציף לך. רגע לא
נפגשנו פעם?
- כן, נפגשנו.
- אני מכיר את הגלימה השחורה הזאת. אתה היית באולם אופרה. אבל
זה היה חלום. זה לא אמיתי. מה זה ? מה זה הקוקטיל הזה ששמת לי
בכוס ?
- קוראים לו 'התקף-לב'. ואל תדאג בקשר למחיר. אתה שילמת אותו
כבר.
- מה? על מה אתה מדבר לעזאזל...
לפתע נשמעה צעקה חזקה מבחוץ- 'אנדריי !!!'. זה היה הקול של
הרופא. כולם יצאו החוצה בפאניקה. אנדריי פנה לדבר איתי שוב אבל
כבר לא הייתי שם. משלא נשאר אף אחד בפאב הוא יצא החוצה לבדוק
את פשר המהומה. כל האנשים יצרו מעיין מעגל גדול. סביב משהו זה
היה בטוח, אבל סביב מה זה היה ? אנדריי התקרב עוד ועוד. הוא לא
האמין למראה עיניו. הרופא צעק לכולם- "זו סתם תגובה אלרגית
לתרופה אני אלך להביא משהו שיעיר אותו.." ואז הוא רץ חזרה
למרפאה וטרק את הדלת אחריו. כל הנוכחים רצו אחריו וניסו לפרוץ
את הדלת, הם הבינו שהוא מבלף. איזה המון הפכפך פעם אתה נחשב
לאל ופעם לשטן. אבל המראה עדיין הותיר את אנדריי מרותק למקומו.
הוא לא יכל להסיר את מבטו ממה שראה. הייתה זו גופה. כל-כך דומה
לו. הייתה זו גופתו שלו ששרועה לפני המרפאה. 'אבל זה לא יתכן',
חשב. " זה ייתכן, אנדריי" אמרתי לו. הוא הסתובב וראה אותי עומד
מאחריו.
- אני באתי כדי לבצע את גזר הדין שהוטל עליך לפני שבוע ברגע בו
שלחת את 'המזדמנת' הזאת לעולם הבא.
- איך אתה יודע מזה ?
- אני יודע הכל. טוב, איפה היינו. אה כן הנה זה... בכוח הסמכות
שניתנה לי מהרגע בו נוצר העולם ולפי הכתוב בספר שמות פרק כ"א
פסוק י"ב :" מכה איש ומת- מות יומת" ,אני מלאך המוות לוקח את
נשמתך למשמרת אצל השטן. שם בגיהינום כל שנייה שווה לסבל חיים
שלמים כאן בעולם הזה.
- מה?? לא !!
- מאוחר מידי בשבילך, אנדריי...
מכאן ואילך האירועים התרחשו ממש מהר. אותם קשישים שישבו בספסל
קודם לכן התעטפו במעיין גלימות שחורות. הם ריחפו לעברו
וכשהגיעו אליו הם הסתחררו סביבו. אנדריי לא ידע מה קורה לו.
השדים קשרו אותו בשלשלאות. כאשר סיימו, תפסו אותו ובבת אחת
צללו איתו למעמקי האדמה. החום עלה בהדרגה והגיע לנקודה שגוף
אנושי כבר לא מסוגל לחוות. אבל אנדריי לא היה עוד בגוף אנושי
והוא חווה את החום הכי כבד שאי-פעם חווה. הוא גם לא התעלף, כי
פשוט לא יכל. מאותו רגע ואילך אנדריי נמצא בגיא צלמוות מתפקד
בתור הג'יגולו של הנשמות האבודות. חיית השעשועים הפרטית של
השטן. בימים שקטים ורגועים במיוחד שמזג-האוויר נוח, אם תצאו
החוצה לטייל ותצמידו את האוזניים שלכם לאדמה. אולי אז אם ממש
תקשיבו בדריכות, תצליחו לשמוע את צווחות הכאב של אנדריי....
טוב נו, זה לא אגדת פיות אז אל תנסו את זה. חבל, דווקא זה יכל
היה להיות מצחיק.