מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי לבד. בת יחידה להורים עובדים.
תמיד לבד. מה שהיום קוראים "ילדת מפתח". אבל זה היה רגיל.
כשהייתי קטנה, היו לי תמיד ספרים לשקוע בהם, ודמיון מפותח
להשתעשע עימו. את הורי כמעט ולא ראיתי. גם שיחות נפש לא
ניהלנו. אולי כי לא היה מקובל, כי לא היה זמן, כי... אין לי
מושג למה.

וכשאין עם מי לדבר, אדם מדבר עם עצמו. וכך הייתי יושבת לי,
חושבת לי מחשבות של סתם ועוד מחשבות... מתכננת מה אעשה כשאהיה
גדולה,  וכיצד אנהג אני עם ילדיי. בעיקר אני זוכרת את התשוקה
להיות משהו, לא חשוב מה. מאוד התאכזבתי שראיתי שכבר גילו את כל
העולם. אתם יודעים סיפוריו של לווינגסטון והיבשת האבודה.  אחר
כך כשנודע לי שכבר פיצחו את האטום הייתי ממש אומללה. לא נשאר
לי כלום. את הכל כבר המציאו. טוב מי חשב אז על המחשב,
הטלוויזיה, הטיסה לירח... אז החלטתי שהדרך היחידה להשפיע היא
לכתוב.

כמו שסיפורים ההם השפיעו על חיי. מילאתי מחשבות ביד צפופה.
בכתב לא קריא,  כתב שרק במשך השנים הפך מעוגל ונינוח. כסף רב
לא היה בבית באותם הימים. לאף אחד  בשכונה לא היה. אבל לי, רק
לי הייתה הזכות ללכת לקיוסק בקצה הרחוב ולקנות את "מעריב
לילדים". אמת, מיכאל היה מקבל הביתה בדואר את  "הדבר לילדים"
ואמו הייתה כורכת אותם כל שנה. כאילו הייתה זו ספריה.  אבל אני
הייתי מאושרת ממנו. אני הייתי יכולה לגשת להציץ בעיתון, להריח
אותו וממש להחליט שאני קונה אותו, מה שכל שבוע עשיתי. בעודף
עוד הייתי קונה לי קרטיב והייתי המאושרת באדם.

אך טבעי היה הדבר ללכת בעקבות החלום לכתוב סיפור, לשלוח אותו
לעורך ולחכות. לא סיפרתי לאיש, לא התייעצתי, רק חלמתי
והתמתנתי,  כל יום מציצה בתיבה אם יש משהו. אבל לא הגיע שום
כלום, אפילו לא חשבונות מים.

עכשיו כשאני חושבת על כך, נדמה לי שהייתי מעדיפה שלא לקבל כל
תגובה. המכתב הגיע בדואר. איך שחזרתי מבית הספר ראיתי אותו
מציץ מבעד לתיבה. אי אפשר לטעות. הלוגו האדום של "מעריב
לילדים" צועק.

ביד רועדת פתחתי את המכתב. הדפים ממחברת החשבון  שלי נפלו ואני
הרמתי אותם. מחפשת אות וסימן שמישהו קרא אותם. אולי חיפשתי
איזה ציון והערות של המורה? לא היה שם כלום. המכתב היה קצר.
כתוב בכתב גדול תוקפני. חתימת יד גדולה מעוגלת, מאוד ברורה.
השם היה חקוק בבשרי הרבה שנים. מוזר שדהה. בן שלום אולי  שלמה
בן שלום? משה בן שאול? לא זוכרת ואולי טוב שכך, אחרת הייתי
ממשיכה לחפש את שמו בקוביות השחורות של מודעות האבל, מה שכבר
מזמן הפסקתי.

אינני זוכרת כבר את המילים המדויקות וגם זה כבר לא מפתיע. אני
זוכרת את הנימה: סיפור בוסר, לא בשל. נו, בזאת הוא צדק. גם אז
ידעתי זאת, אפילו אז. אבל היה עוד משפט שדווקא נחקק. "ילדים
בני גילך לא חושבים על התאבדות... הנושא  אינו מתאים
לילדים..."

את המכתב ההוא לא השמדתי. אטמתי אותו. הדבקתי אותו בכל
פינותיו, והטמנתי אותו בתוך אחת המחברות. גם אותה אטמתי היטב
בנייר דבק. היא עדיין עמי באיזה שהוא מקום, נודדת  אחרי לכל
מקום, עדיין סגורה. את  האהבה שיש בי למילה הכתובה לא זנחתי.
המכתבים היוצאים ממשרדי - מה זה פנינה ותמיד כצריך הספדים,
דברי תודה, מכתבי המלצה, נזיפה -  אני עדיין הכתובת.

אך בכל פעם שאני שומעת על התאבדות, בעיקר של אדם צעיר. עוברת
לי שלא בכוונה מחשבה כמו: "אתה רואה  עורך יקר - אתה טעית ואני
צדקתי... "

לא, לא הפסקתי לכתוב אבל לא העזתי להראות שורה משלי לאיש. בעצם
גם זה לא נכון. המשכתי למלא מחברות לעצמי. והחלום הישן, יום
אחד יתגשם אין לי ספק בכלל. השאלה היא כמובן רק מתי...