המילים מתנפצות כנגד הקיר. הקול שלו תמיד תעתע בי.  ועכשיו,
אפילו ההד כבר נגמר, אבל בראש שלי זה יישאר לנצח.

הוא מתקרב אליי ותופס אותי מאחורה, אני לא מבינה מה קורה.
בתמונה הבאה פתאום אני מתאוששת, הוא כבר עליי, בתוכי, הכי עמוק
שאפשר.
מהר מנתקת אותו ממני וקמה.
מסתכלת עליו, שוכב שם. חושבת על ללכת, אבל הרגליים מסרבות.
מתיישבת בפינה, הוא בוהה בי כל הזמן הזה. מחכה שיוציא מילה,
שיעשה משהו, שייגע.

שתיקה, והזמן עובר. אפילו הנר השחור שהאיר , כבר כבה.
לבסוף הוא שובר את הדממה ... "חשבת שאת כמו כולם, נכון? אבל זה
לא ישנה, גם אם תצאי מפה היום ולא תחזרי, את תשארי אותו הדבר,
תמיד."

ואני חושבת עליו, לא על זה שאיתי בחדר.
הוא קולט את זה, הוא תמיד יכל לראות מה עובר עליי.
מתקרב אליי ונותן לי סטירה.
"זה לא יילך לך. לא משנה כמה את רוצה אותו. את לא כזאת.
תתבגרי, הגיע הזמן שתביני את זה."

ואולי אני לא רוצה להתבגר. ואולי הפעם זה כן יילך.
אומרת לעצמי וחמש דקות אחרי זה מחליטה לוותר לגמרי לתמיד.
מתמסרת אליו, מתאחדת איתו.