ייאוש

לא האמנתי. לא יכולתי לזוז. רק רציתי, שיחזור. שיחזור אליי.
והנסיבות. הנסיבות הקשות. מה שעשינו לעצמנו, מה שהעולם גרם,
שיקרה לנו. רק רצינו להיות ביחד. והוא נלקח ממני.
אני נשבעת, שזה סבא שלו, שהרביץ לו קודם. אז למה לקחו אותו,
ולא את סבא שלו? אולי אם הוא לא היה זורק על אחותו את הכוס, זה
לא היה נגמר ככה. אולי אז לא הייתי כאן בכלל. אולי לא הייתי
מגיעה למוסדות.
אני זוכרת, שביקרתי פעם ידיד שלי פעם בהוסטל, ואני זוכרת את
ההרגשה. הרגשתי, שאנשים שמגיעים למקומות כאלה, הם לא כמוני.
הרגשתי, שזה משהו שונה ממני, שאף פעם לא אדע. הרגשתי כמה רע
צריך להיות למישהו, שחי במקום כזה. ולמרות זאת, היום זאת אני
כאן, וחברות שלי שבאות לבקר אותי.
הייתי רוצה, שהוא יבוא לבקר אותי. זה אפשרי? אם היום, אחרי שנה
ושלושה חודשים, אתקשר אליו, מה יקרה? הוא יבוא לבקר אותי?
האם אי-פעם אראה אותך שוב? אתה מתגעגע אליי? אתה עדיין חושב
עליי? זוכר אותי בכלל? האם אי- פעם תחזור אליי? כי לי, קשה
להאמין.


תקווה

נתת לי הרגשה, שאתה באמת אוהב אותי. אני יודעת שאהבת, ושאתה
עדיין אוהב (ובכל זאת מקווה). איך שהיית מתפרץ ואחר כך בוכה.
איך שכתבת לי מכתבים. איך שצלצלת כל הזמן. תמיד כשהיה לי חבר,
הוא היה מפסיק להתקשר לאט לאט. אצלך זה לא היה ככה.
איך שניקית את החדר שלך, את כל הבית, מכל גרגיר אבק, ואז זרקת
בגדים ואוכל בכל מקום. איך שלא היית נותן לי לדבר. איך ששיחקת
במחשב. איך שעישנת סיגריות. הישיבה שלך. איך שהבוקסר היה נראה
עליך. התחת השעיר שלך.
איך שכיבדת את ההורים שלך. איך רצית להרגיש, שאכפת להם ממך.
כמה רצית לדעת, שהם אוהבים אותך. איך ששברת את התמונה היקרה,
וריסקת את הפקס של אימא שלך.
שהיינו רואים סרטים, ואיך אני אוהבת את הסרטים, שאתה אוהב. איך
שהסעת אותי באופניים, ואפית איתי עוגה, ואכלת את החביתה
המגעילה שלי. את הכל אני זוכרת. איך ששנאת לבוא אליי, איך רצית
שאבוא אליך, ואיך נעלבת שצעקתי עליך.
איך דפקת אותי בשירותים של הקולנוע, ואיך שגרמת לי להביא לך
ביד באמצע הקרנה. דווקא מגעיל אותי להיזכר איך אהבת לנשק, אולי
כי אני לא רוצה לגעת בך. אני רוצה לדעת, שטוב לך. אני רוצה
לראות אותך מעשן, יושב בכסא משרד שלך מול המחשב, בבוקסר, ונושף
עשן לאוויר בלי שום צרה על הראש (כמו שהיית יושב).
איך שהיית חברותי, וכמה מסכות היו לך. לא יכלת להיות אתה, חוץ
מליידי. לא ידעת כמה יש בך. איך קינאת בסתר בחבר שלי לשעבר.
איך לא התביישת להקריא לי שירים שכתבת, ולהשמיע לי שירים שאתה
אוהב. איך נפרדת ממני, וכמה רצית שאסלח לך ואחזור אליך. הערכת
אותי. הערכת, את מה שיש לך. אבל כסף היית זורק כמו זבל.
איך שהשארת לי עט בתא מעצר, כדי שאכתוב לך על הקיר. איזה תחמן
אתה. איך שהיית משקר. עוד ועוד ועוד. איך ששיקרת לי כדי שאוהב
אותך, כדי שאתעניין בך. איך שהסנפנו דבק ביחד. איך שקנינו
ומכרנו weed. איך לא זזנו אחד מהשני וכמה נתנו אחד לשני.
איך שהיינו ספונטניים, ניידים וחופשיים. איזה חכם היית בבית
ספר, כשניסית ללמוד, וכמה היית מבריז בשביל הפוזות והחברים.
כמה לא הבנת, שניסיתי להגיד לך לא לעשות את זה. כמה רציתי
לשמור עליך. איך שתכננו, שתהיה לנו חווה, וקניתי לך צב מים,
ורצית נחש שאוכל דגים. כל הדברים האלה, שאינני יכולה ואינני
רוצה לשכוח לעולם, הם שלא נותנים לך לא להיות חלק ממני, והם
שמאירים בי את נר התקווה.