הרגתי אותה. אז מה יש לכם להגיד עכשיו? כבר בגיל עשר נשבעתי
להרוג אותה. זו הייתה או אני או היא. למרות שאותי היא הרגה אי
שם בגיל שנתיים. ומה עם כל השנים בהם ייחלתי אני מות לעצמי,
בגללה? שנים בהם כבר לא חייתי באמת ממילא.
רציתי כל כך שהיא תמות. שיכאב לה. מוות כואב עם סבל. שתסבול
כמו שאני סבלתי כל השנים. אין מוות שיכול לכאוב יותר משכאב לי
בגללה. אני עוד ריחמתי עליה יחסית לאיך שהיא התנהגה איתי. כמה
ימים קשורה במרתף, קצת אצבעות חתוכות... באמת שסבלתי יותר
מזה.
מעניין מה היא חשבת שם, בעודה גוססת וכואבת... לפי איך שאני
מכירה אותה היא חשבה איך לנקום בי. זה מה שאני חושבת שאני
סובלת בגללה. אחרי הכל אנחנו כן אחיות, אז בטח יש דמיון
איפשהו.
היא לא האמינה בחיים שאהרוג אותה. אולי אם ידעה שאני מסוגלת
לזה, לא הייתה מתנהגת אליי כמו שהתנהגה. זאת עוד יותר סיבה שזה
הגיע לה. היא צריכה לדעת שאני מסוגלת להרוג אותה, כדי לא
להתעלל בי?
אז מגיע לה למות.
האמת שגם אני לא חשבתי שאני מסוגלת לכך. תמיד חלמתי, פינטזתי
שמספרים לי שהיא הלכה לעולמה. לא חשבתי שאולי זה לא נורמלי.
זה לא נחמד כל העניין הזה, שאני עכשיו יודעת שאני מסוגלת
לדברים כאלה. רציתי שהיא תמות, אבל אני? דנה הצמחונית?
הטבעונית והרחמנית? שכל כך מכבדת חיים של כל בעל חיים?
זה לא נחמד כל העניין הזה, שכאב מסוגל לגרום לבן אדם להתנהג
ככה.