כל האנשים על המסך של הטרמינל של הנחיתות שוב נראו לי כמו רובי
ריבלין, וברקע ברמקולים שיר חייל של שלמה ארצי הביא לי יותר
דמעות מתמיד, הסקסופון עם הפזמון השלישי נשמע לי כמוך מבקשת
ממני קפה בבוקר, מחייכת חיוך שאני לא יכול לעמוד בו. אבל אני
חייל, ואל תבכי לי ילדה, ודווקא אני זה שמחכה לך פה, משהו
שמרגיש כמו שיגרה כבר. דווקא אני זה שבוכה.

אני מעיף עוד מבט על לוח הטיסות הנכנסות, שלך כבר הגיעה, הגיעה
כבר מזמן, אבל את עדיין מתעכבת באיסוף מזוודות, מרגישה כאילו
שלך היא האחרונה, תמיד האחרונה, וגם אני מרגיש קצת ככה, מחכה
לך בטרמינל ומסתכל על הרובי ריבלינים עוברים על המסך, ומיד
אחרי זה, בטריק קולנועי מדהים, יוצאים בשר ודם אל האנשים,
ברגעים יחידים שבהם הם כוכבי קולנוע, כשכל הקהל המחכה מביט
עליהם ומריע. "אבא!" אני שומע ילד קורא, ואבא מחייך חיוך שמח
ופורש את הידיים, והילד רץ אליו בטירוף, כאילו האבא לא היה
באיזה סופשבוע בפראג, כאילו זו איזו סצינה מזדיינת מאבא גנוב
3. אבל אני חייל, ואל תבכי ילדה, אל תבכי.

האנשים מהטיסה הבאה כבר מתחילים לצאת, ואני ניגש בחוסר הבנה
ניכר אליהם, חוסר הבנה מזויף, כי הרי אני מבין הכל, ואני שואל
אותם, "רגע, הטיסה מפראג כבר נחתה? אתם בטוחים שכולם כבר
יצאו?", והם מהנהנים, ובעצם, מה הם יודעים, אבל ככה זה בארץ,
תמיד כולם חייבים להרגיע אותך, ואני אומר לעצמי כאילו בלי לשים
לב, "זה לא יכול להיות, איפה היא?", וקצת בוכה עוד. אבל את אל
תבכי.

ועכשיו אני כבר מתרגש, כי את צריכה לצאת בכל רגע, הנה אוטוטו
את יוצאת, מגיעה מהמסך והופכת מעוד דמות לאישה שאני הכי אוהב
בעולם, שאני הכי מעריץ בעולם. הנה כבר כל כך הרבה זמן, הנה את
יוצאת. אמא שלך מתקשרת אלי לפלאפון, והיא אומרת לי "גיאצ'וק,
אתה עדיין מחכה לה? בוא, תחזור, היא לא תצא, לא היום." ואני לא
מבין איך אמא שלך יכולה להגיד לי את זה. הרי באתי עד לכאן כדי
לקחת אותך, בשביל מה באתי אם לפני שאת מגיעה אני אעזוב. והטיסה
הבאה על כל אנשיה כבר דועכת, ועכשיו אני כבר בטוח שאיבדת את
המזוודה, ושאת בטח עכשיו אצל הקב"ט, צועקת עליו, שיימצא את
המזוודה שלך. שכדאי לו, אחרת לא יהיה טוב. ואני חייל.

לאט לאט אני מתחיל להתייאש, תולה עיניים עצובות באנשים שיוצאים
מהטיסה מניו יורק, הם לא עשו לי כלום, אבל הם מסתכלים עלי
בעצב, וגם מאוד רוצים לעזור לי, ולרגע אנחנו מתחברים, אבל המבט
הזה כמעט תמיד נשבר על צעקה, והעצב שלהם הופך כמו היה תמיד
לשמחה, והם מחפשים במבטם, מחפשים.

ופתאום מכה בי רעיון שמחייך אותי, ואני קם והולך לחפש את הכרוז
של הטרמינל, איכשהו אני יודע שאם אני אקרא לך את תבואי. מהר
מאוד אני מוצא אותו, תמיד מהר, והוא מחייך אלי ומפנה את
המיקרופון הקטן שלו בזריזות, כאילו כבר יודע מה אני רוצה ממנו,
וגם מחליש קצת את שיר חייל בשבילי. ואני מדביק את פי אל
המיקרופון, ואומר "מותק, איפה את, איפה את?" במערכת הכריזה של
הטרמינל, וקולי קצת נשבר, וכולם מסתכלים לרגע למעלה אבל מיד
חוזרים להתעסק בפגישה המחודשת עם האהובים שלהם. ואותך אני לא
מצליח לראות.

בדרך חזרה למושבים אני מתקשר לאמא שלך. "בינתיים היא לא
מגיעה", אני אומר לה בקול מהוסס, "אני לא מבין איפה היא." והיא
אומרת לי שאני לא אדאג, שבסוף את תגיעי, רק לא היום, ושאני
אחזור הביתה. אז אני אומר לה בסדר, אני אחזור, אבל שלא תחשבי
שוויתרתי, אני לא אוותר לעולם.  

למרות מה שאמרתי אני חוזר לשבת, ממשיך לבהות במסך, וברמקולים
של הטרמינל של הנחיתות נשמע שיר פרידה, והוא אומר לי שפרידות
הן כמו חידות, אינן פתורות. ואני חושב שזה כל כך נכון, כי אני
נזכר איך לפני הטיסה אמרתי לך שכשתחזרי יהיה לנו יותר טוב, ואת
חייכת לי חיוך של סקסופון בבוקר, ועכשיו אני מחכה לך כאן כדי
לפתור את החידה הזו. ולפעמים אני חושב שהיא כבר לעולם לא תפתר.
כי את לא יוצאת, ואת לא אצל הקב"ט, ואולי אני אחזור מחר, כמו
תמיד, אבל גם אז לא תצאי. כי אני חייל, ואת אל תבכי לי, ילדה.
אולי מחר כבר אלך לבית הקברות.