כשהייתי קטן, הייתי משחק משחק שבו אני זורק אבנים על המדרכה,
ואם אני פוגע בנקודה מסוימת או עובר איזשהו קו, הצלתי את
העולם. ממש יכולתי להרגיש את זה. כשהצלחתי להציל את העולם,
הייתי קופץ וצועק ומרגיש טוב עם עצמי. כשלא פגעתי, לא הרגשתי
רע בשביל העולם, אלא בשביל עצמי, שאני לא הצלחתי.
היום, כל דבר קטן מכעיס אותי, ואז אני מדמיין שיש לי כפתור. אם
לוחצים עליו, מתפוצץ העולם. פעם או פעמיים ביום יוצא לי ללחוץ
עליו, אחרת אני פשוט לא ארגע, עד שמישהו ימות. כשהעולם מתפוצץ,
אני לא מרגיש רע בשביל האנשים, אלא בשביל עצמי, שאני לא
הצלחתי. |
